שר של מלחמה/ איתי קמינר

במשך שנים, התרגלתי לחשוב שלא רואים אותי.

ממסגרת למסגרת, עברתי עם אותה תחושה, זה לא משנה מה תעשה, הם לא יראו אותך, הם לא ידעו מי אתה, כמה אתה משקיע, כמה אתה מסור וכמה אכפת לך ולא רק זה, ישנה דרך אחת בלבד שישימו לב אלייך והיא ? מלחמה

כבן אדם אני (אנחנו) מורכב מתפיסות, תפיסות בנוגע לעצמי אבל לא רק, תפיסות בנוגע לעולם. אותן תפיסות הן כמו פילטרים, שולטות בהשתקפויות ובמציאות אותה אני חווה בחיי היום יום שלי. כל פעם מחדש מצאתי את עצמי בלופ שבו אני חושב שלא רואים אותי, וראיתי איך התפיסה שלי (רואים אותי רק אם אני נלחם) מרימה ראש ומנצחת.

אבל השבוע הצלחתי, בפעם הראשונה ראיתי את זה קורה בלייב. אחרי ויכוח (ריב ..... יהיה יותר מדויק להגיד) שהיה לי בעבודה, חזרתי הביתה והתיישבתי בספה. הדמעות עמדו בקצה העיניים ובתוכי, התחוללה סערה. אבל אז, כמו קרן שמש קטנה, מתוך כל הבלאגן יצאה שאלה - "בחייאת, מה אתה רוצה נשמה?"

פתאום הבנתי שיש לי בחירה, אני יכול לבחור להמשיך את הנרטיב הידוע מראש, או פעם אחת לנסות לבחור בנרטיב חדש ולשאול את עצמי "אם יכולת לבחור בצורה נקייה מה היית בוחר?"

התשובה הייתה ברורה - אני בוחר לשחרר את המלחמה.

אני לא צריך אותה כדי שיראו אותי, אני עושה מספיק גם בלעדיה.

היא לא מקדמת אותי ולא הופכת אותי ליותר חזק או יותר שולט, והכי חשוב, אין ספק שהיא גורמת שיראו אותי, אבל האם כך אני רוצה להראות ?

אז כן, השבוע הבנתי שלשחרר את המלחמה זאת בחירה, מותר לי, לבחור את הקרבות שלי כי הבחירה הזו היא זו שמאפשרת לי לגדול ולהתפתח.

מאחל לכולנו שבוע שקט

מלא בפיוס פנימי וחיצוני

הוספתי לכם שיר קיצ'י ואם כבר קיצ'י הוא עם מילים של קריוקי כדי שתוכלו לשיר בקולי קולות!

LET IT GO! LET IT GO!

אוהב

איתי

https://www.youtube.com/watch?v=L0MK7qz1