פוסט זה נכתב כתשובה לשאלות לוחמים בהפוגות מהלחימה.
בפוסט נענה על השאלות שהם העלו: מה קורה במוח בזמן קרב ומלחמה, מה קורה כשחוזרים הביתה
מה מקור הפער? זה נורמלי לבהות? סיוטים זה לנצח? מה עושים?
מטרתו של הפוסט לתת מענה ללוחמים ששאלו, לבת הזוג, לבני המשפחה ולסביבה שלא מבינים מה קורה,
למנוע תחושת בדידות, ולאפשר הבנה, גישור, ותאום ציפיות.
לאחרונה (אוגוסט 2024) - החלו להישמע שיתופים של לוחמים שחוזרים הביתה לחופשה ומשתפים על תחושת אשמה בגלל החלטות פיקודיות שנטלו בזמן קרב ("בגללי נפגעו החילים שלי..") למה זה קורה ואיך מתמודדים ראו נוירו-מלחמה: ריגשי אשמה בגלל החלטה פיקודית
מה קורה ללוחמים בראש - בקרב ובמלחמה
חווית המלחמה והקרב היא חוויה מאד משמעותית ומשנת חיים והתייחסות
בזמן מלחמה פועלים במוח בעוצמה רבה 2 מנגנונים : מנגנון השרידה ומנגנון התגמול המוחי.
מנגנון השרידה מעביר את כל המשאבים המוחיים והגופניים לשרידה.
זה אומר: לא לחשוב! להיות ממוקדים במשימה! לא להתלבט! לעבוד מהר ובאופן אוטומטי.
רואים בשחור לבן – לחיות או למות. כל דבר אחר שולי. אין פיזור משאבים.
.
זה אומר: המוח מוצף בדופמין (שמחה, חיות גבוהה, מרץ), אדרנלין (אומץ, כוח, חיות, חוסם פחד, חוסם כאב), טסטסטרון (חיות, כוח, חוסר אמפתיה לאויב, עוצמה, תוקפנות, תחרותיות-דחף חזק לנצח). סרוטונין (מופעל במצבי הילחם או ברח – מוריד חרדה, בכמויות גדולות מגביר את פעילות הדופמין ומריץ את המוח, ביחד הם משנים את תחושת זרימת הזמן). ועוד.
כשנחלצים ממוות, כשנפצעים/חסרי אונים או משתחררים מחרדה
משחררת מערכת התיגמול גם אופיואידים – לרגיעה והחלמה....
מנגנון הרגש (השקד/האמיגדלה) מופעל באינטנסיביות.
הוא מייצר תחושה של – אחווה חזקה מאד – סינכרון מוחי מאד גבוה עם הלוחמים האחרים.
הנוירונים של המוח רוטטים באותו מקצב, באותו תדר אצל כולם. (רגש מסנכרן מוחות [1]).
כולם מחוברים במחשבה יחידה: שרידה שלי ושל החברים שלי (או לחילופין, הפוך, "של החברים שלי ושלי")
זו תחושה מדהימה – חזקה מאד - של שייכות למשהו גדול ממני.
(להרחבה ראו הפוסט נוירוני מראה וכוח גדול ממני והפוסט תחושת שייכות והפוסט על רגש).
פעמים רבות אנשים חווים פחד מוות – רואים את המוות בעיניים, רואים חברים מתים, מתפוצצים, הופכים לחלקי גופות. עולה מודעות פתאומית וחדה לשבריריות החיים ולעובדה שאנחנו לא "אלים". לא בני אלמוות, ולא כל יכולים. זה לא טריביאלי, ובעיקר אצל צעירים זה טראומתי או לכל הפחות דורש עיכול. בזמן הקרב עצמו חוסמים חומרי המוח המופרשים את עיבוד החוויה. אין פנאי לכך. אבל אחר כך, המוח מפנה את הקשב לעיבוד החוויה העוצמתית. מפנה אליה קשב. נרחיב בהמשך הפוסט.
קסקדת המתח והשרידה - מה זה ומה קורה כשמתקדמים על "הקסקדה"?
כל התופעות שהזכרנו קודם הם חלק מרצף התנהגויות, רצף "אפליקציות" של המוח. (דריכות ועוררות, הלחם או ברח קפא והתנתק - למעונינים ראו פוסטים על קסקדת השרידה באתר).
באיור: רצף השלבים בקסקדת השרידה - מתחילים בדריכות ועוררות ומתקדמים לפי רמת המתח והסכנה.
בקצרה: בזמן קרב וסכנת מוות מוחשית אנחנו במצב מתח גבוה - ונמצאים "על הקסקדה". כלומר, באחד השלבים המצוירים באיור למעלה: 1. דריכות מוגברת 2. הלחם או ברח 3. קפא 4. התנתק
לכל אחת מהתגובות האלה יש במוח קבוצות נוירונים שמפעילות זו את זו, וגורמות לפעילות או מונעות פעילויות מאזורים ותהליכים שונים במוח. לדוגמה - הפעלה של התנהגות אגרסיבית, מלחמה, קרב, בריחה, מניעת חשיבה, חסימה ושיתוק של תגובות מוטוריות. נשימה מהירה , חשדנות, כניעה.. וכולי.
.
קבוצות הנוירונים האלה מחוברות אלה לאלה ומעבירות הודעות והוראות בינהם, זירמי חשמל קטנים הזורמים בינהם כמו מכוניות על כביש.
חשוב: לא לכל האנשים יש אותו מבנה של רשת -דרכים על קסקדת השרידה. יש כאלה שהפעלת הקסקדה שלהם מהירה מאד, החיבורים בין קבוצות הנוירונים השונות, במוח האישי שלהם, רחבים כמו אוטוסטרדות. אחרים מגיעים לקרב עם קסקדת שרידה עם חיבורים חיבורים איטיים, ותגובות איטיות יותר. אין להם נסיון במצבים כאלה, והם גם לא ירשו חיבורים מהירים במיוחד מאבותיהם השלווים. אבל בקרב ובמלחמה - החיבורים במוח האישי שלנו משתנים על פי החוויות שחווינו. ככל שכמויות הדופמין בחוויה גדולות יותר, השינוי משמעותי יותר, מהיר יותר, מתקבע בזריזות - וכך, אנחנו יוצאים מהקרב עם מוח שעבר שינוי. שהנוירונים על קסקדת השרידה מחוברים בחיבורים חזקים ויציבים יותר. שמלאי הדופמין המוכן מראש בנוירונים המתאימים שלו - גבוה יותר, מוכן לכל צרה שתגיע.
המוח פלסטי וניתן לשינויים - מלחמה וסכנות חיים משנות את המוח, מכינות אותו לעתיד
המוח שלנו בנוי כמו רשת-כבישים שעליה נוסעות המחשבות וההתנהגויות שלנו. מאורעות שבמהלכם שוחרר במוח הרבה דופמין - נחרטים במוח במהירות. משנים את רוחב "שבילי המוח". מאורעות כאלה מחזקים את הקשרים בין קבוצות נוירונים שמתפעלות את קסקדת השרידה. הופכים את הקשרים הרלוונטיים במוח לחזקים הרבה יותר. את התגובות לחזקות ומהירות יותר...
לדוגמה: יתכן שנכנסנו לקרב עם קסקדת שרידה איטית. חיינו חיים מוגנים והמוח לא ראה צורך לייצר חומרים המאפשרים זרימה מהירה של תגובות ומצבים. ואז, במהלך הקרב, אם "קפאנו" – ולא יכולנו לזוז – אם חשנו אימת מוות עצומה ולא יכולנו לנשום - נפרצים מאגרי החרום של הדופמין במוח, ונוסף עוד "מפל" תלול ברצף ה"מפלים" בקסקדת השרידה שלנו.
כדי להמחיש אפשר לחשוב על התנהלות על הקסקדה כמו זרימה של מים לאורך נחל עם מפלים קטנים. ואז, באופן מטאפורי, בעקבות מקרי קיצון, "שבילי העיזים" בקסקדה, הזרימה השלווה של החומרים במוח שלנו בשיגרה, השיפוע המתון אליו היינו רגילים (למטה משמאל), הופכים בעקבות "רעידת האדמה הפנימית" לאוטוסטרדות רחבות ומהירות. למפלים של חומרי-מוח גועשים ומלאי עוצמה (למטה מימין). ועם השוני הזה אנחנו חוזרים הביתה. ואת השוני הזה - צריכים לעכל. צריך לאפשר למוח בנייה של מסלול/נרטיב מתאים עוקף מפלים תלולים, כזה שבונה יכולות ודרכי התמודדות. (יורחב בפוסט נפרד). העיבוד הזה חשוב מאד ויש להקדיש לו זמן. בעיבוד נכון השינויים שנוצרו בעקבות מצבי מתח גבוה טומנים גם יתרונות...
מה קורה למוח בזמן הפוגה, ובזמן חופשה בבית
למה בוהים? למה לא יכולים לעשות כלום?
בזמן הפוגה כשממתינים לקרב הבא, בחופשה בבית, בלילה, כשנחים – הדריכות יורדת מעט, והמוח מתפנה לעבד בינו לבין עצמו את החוויה.
מה זה אומר: בהפוגה המוח (ההיפוקמפוס) "מנגן" (play כמו בוידאו) שוב ושוב את הארועים המשמעותיים שחווינו (אלה שבמהלכן הוא שיחרר כמויות עוצמתיות במיוחד של דופמין), ומנסה לעשות להם אינטגרציה עם ידע ונסיון קודמים שלנו. מנסה להפיק לקחים, לסמן לעצתמו אפשרויות פעולה עתידיות.
זה בד"כ קורה בזמן שינה. ובמצבים שיש צורך בעיבוד חוויות רבות - כמו בהפוגה מלחימה - זה נעשה גם בערות. אנחנו מתנתקים מהסביבה, חוסמים קלטים חיצוניים, לא שמים לב למה שהדובר מולנו אמר, והמוח משוטט בזיכרונות, ומנסה לעשות סדר בחוויות. ללמוד מהן, לפרש אותן, מעכל.
זה נורמלי וחשוב.
לצד החזרות המחשבתיות על המאורע, פועלת במוח "רשת ברירת המחדל".
רשת ברירת המחדל היא קבוצת נוירונים גדולה הכוללת מספר אברים מוחיים. היא פועלת ברקע (כלומר ללא מודעות, בזמן שאנחנו בוהים, רוחצים כלים, או צופים בסידרה שטותית בנטפליקס) ), ובזמן שאנחנו לא פעילים היא מנתחת את ארועי היום, מעבדת אותם, בוררת מה חשוב או לא, משווה את מה שקרה לעצמי הנתפס שלי - מי אני, מה אני, איך אני ביחס לאחרים, מה מעמדי החברתי והאישי - וכן הלאה.
זה יכול לקרות עם או בלי מודעות שלנו. תפקיד הנגינה הזו במוח היא לנסות לחבר את מה שקרה לנסיון החיים הקודם שלנו, לנסות לארגן את הדברים, לשמור לקחים, לנסות "להבין". לעדכן סטטיסטיקות פנימיות.
יש לעיבוד הלא מודע והאוטומטי הזה שהמוח מבצע, תפקיד אבולוציוני שרידתי חשוב ומשמעותי. הוא אמור לשמר אצלנו לקחים ודרכי פעולה למקרים דומים נוספים בעתיד. לחבר את המידע החדש, החוויות החדשות שספגנו בעת הקרב - לתפיסות קודמות שלנו, לידע קודם שלנו. לבחון איך אנחנו יחסית לסביבה.
לפעמים המוח לא מצליח למצוא פתרון, לא מצליח לעכל את החוויה ולחבר אותה בצורה מטיבה לכן טוב לדבר על זה גם עם אחרים כי לפעמים חזרה בלופים על אותה מחשבה מסמנת שהמוח לא מצליח לחבר את החוויות העוצמתיות האלה עם נסיון העבר. ואם רוצים להזיז את המחשבה, לכוון אותה לפתרון – כדאי להגיד דברים בקול, כמו אבן שלא זזה מהמקום בעצמה וצריכה דחיפה קטנה מהצד כדי לזוז לכיוון פורה יותר.
מזכירים: בזמן הקרב המוח היה ממוקד כולו במשימה. זה אומר שמנגנון הקשב היפנה את כל המשאבים שלו למשימת הלחימה או השרידה – וחסם על חשיבה או עיבוד. חלק מהחוויות המשמעותיות ביותר שחווינו ממתינות לתורן – ובשעת רגיעה המוח מפנה אליהן משאבים, גורם לנו לעיתים להתכנס בעצמנו, ולתת למוח לשוטט ולנסות לעבד את החווויות. לעבד את מראות ההרג וההרס, הריחות, ותחושת האוויר, הקולות והמראות, הרגשות הסוערים והמבוהלים. תחושת העוצמה והכוח. העזרה ההדדיות והשייכות. החרדה והכוח.
הצורך לעבד את הטראומה של ההבנה שאני בן אנוש, שגם אני יכול למות, והגעגוע לחברים שנהרגו, ריגשי אשמה לא פרופורציונליים שצפים (אשמת ניצולים – גם היא חלק מתגובות אוטומטיות של המוח – נרחיב בפעם אחרת).
כאמור יש למוח הרבה חומרים דרמטיים לעבד. ארועים גדולים בהרבה מידות מחוויות היומיום. והמוח צריך זמן לחשוב אותם, לשנות ציפיות וסטטיסטיקות פנימיות, לשנות ולעדכן תפיסות ותובנות. וזה לוקח זמן.
לכן - תנו לזמן זמן!
התחברו לאחרים שיכולים להבין את החויה
שתפו והרגישו ביחד
זה עוזר!
לא לכולם החוויה דומה
יש היוצאים עם תחושת מסוגלות גבוהה מאד. תחושת חוסן והצלחה.
יש החווים חרדה איומה, תחושת חנק, חוסר יכולת לזוז.
תלוי במצב, בחוויות, באירוע, ביכולת השליטה. תלוי במבנה "קסקדת השרידה " האישית. (מהירות הזרימה על הקסקדה).
יש שנלחמו בהצלחה, כאיש אחד, וחוו חיבור לאחרים, הצלחה אדירה, ותחושת אושר ועוצמה כבירים.
יש כאלה שהגיעו למצבים של חוסר אונים ולחווית קפא על הקסקדה – וזו תחושה קשה.
יש המגיעים להתנתק – חוסר אונים מוחלט, חרדה שאין לתאר אותה, חוסר יכולת לנשום עד כדי חווית סף מוות, ואז – תחושת אחדות עם היקום וחוויות רוחניות ומיסטיות!
אלה חוויות עוצמתיות שקשה למי שלא התנסה להבין אותן.
צריך זמן לעכל אותן, לצמוח מהן או להתמודד עם הפציעות הנפשיות שגרמו.
הפער בינן לבין ארועי היומיום עצום.
אלה גם אלה זקוקים לזמן עיבוד מוחי !
חוסר הבנה של הסביבה וציפיות לא מתואמות עלולים להוביל לתחושת בדידות גדולה העומדת בקונטרסט עצום לתחושת המשמעות והשייכות, לתחושת האחדות והסינכרון עם אחרים שחוו בזמן הקרב.
שימו לב - יש המוצפים בריגשי אשמה לא פרופורציונאלים (אשמת ניצולים), יש השומעים קולות, ויש החווים סיוטים ופלאשבקים שאינם מרפים. כל אלה ניתנים לטיפול, מקורותיהם ברורים. כדאי להיעזר. ראו גם באתר פוסטים קשורים. עוזר לקרוא באתר על שמיעת קולות - איך זה נוצר, למה נדמה שהם מגיעים ממש מהאוזניים וכו. הבנה עוזרת להוריד לחץ ומקלה.
בחזרה הביתה - מה קורה במוח
א. משימות היומיום נראות קטנות ולא משמעותיות.
מספר חייל מילואים: בקרב המשימות היו משמעותיות, גדולות, עם חברים, "אחים לגורל" שהפכו למשפחה.
חזרתי הביתה. הלכתי לעבודה. החלפתי חיתול לילד. צפיתי בטלבזיה... זה נראה טפל. בודד. משעמם...
מצאתי את עצמי מתגעגע ... לחברים, להתרגשות הקרב, לסכנה, ולמוח והגוף הדרוכים והפעילים.
ואכן, במוח יש לנו מערכת תיגמול ומוטיבציה. בסיום כל פעולה שאנחנו עושים היא משחררת דופמין. אם המשימה שיגרתית, יומיומית - התיגמול נמוך יחסית. אם הפעולה עוצמתית, כזו המפעילה את הקסקדה - שטף הדופמין גדול מאד. כלומר, מערכת התגמול המוחית משלמת על ביצוע מטלות היומיום מעט מאד יחסית לכמויות הדופמין שמשוחררות בזמן קרב. ולכן, המוח מסרב להפנות קשב למשימות "לא מתגמלות" אלה.
לצורך הבנה - ניתן לחשוב על המוח כבנקאי ועל דופמין ככסף כימי – בכל רגע נתון הוא צריך להחליט אם להשקיע כסף כימי כדי להתרכז במשימה שלפניו. ההחלטה הזו מתבצעת על סמך סטטיסטיקה פנימית של עלות תועלת - כמה צריך להשקיע במשימה, לעומת כמה אני צפוי לקבל בסיום.
בזמן קרב המוח פותח את כל מאגרי החרום שלו ומשחרר כמויות דופמין עצומות. נניח משהו שמשול לתשלום של 5000 ₪ לדקה, וביומיום, בפעולות היומיומיות, המוח משחרר נניח "50 ₪" לדקה.
המוח שהתרגל לכמויות דופמין גדול מסרב להקצות קשב ופניות לפעולות השיגרה.
במיוחד קשות מטלות הדורשות קשב ומודעות, פיתרון בעיות ויצירתיות. משימות כאלה דורשות דופמין המאפשר קשב וריכוז לאורך זמן. והמוח, שהתרגל לשטף דופמין, מסרב להשקיע במשימות הרגילות, כי העלות שלהם מבחינת השקעה מוחית, גדולה יחסית, והצפי שלו לתיגמול משמעותי - נמוך (יחסית למה שחווה בזמן המאבק לחיים ומוות שחווה בקרב).
--
ב. המוח מעדיף להשקיע בנדידת מחשבות לכיוון הארועים הדרמטיים.
גם אם חווינו חוויות של הצלחה, ניצלנו והיצלנו חברים, עדין, המראת, הריחות, התחושות - יש לעבד אותן, לשמור אותן והמוח לא מוכן להפנות קשב למשימות שאינן שרידתיות, או "הפקת לקחים מוחית" ממאורעות שרידתיות.
למוח יש משימות דחופות יותר של עיבוד המידע והמאורעות שנספגו בזמן קרב – ולכן בוהים, דרוכים, מתעוררים מסיוטים – ולא פנויות להכיל ריבים קטנים, ילד שנורא חשוב לו מה דני אמר בגן...
אין פניות (כלומר, המוח לא מקצה משאבים מוחיים) לחשיבה עמוקה , לפתרון בעיות יומיום, לחשיבה על העסק והמשכנתא..
אפשר ורצוי לבצע פעולות יומיומיות אוטומטיות (הסעה של הילדים לחוגים, קנייה במכולת...). במהלכן המוח יכול לשוטט במחשבותיו, כי הפעילויות האלה אוטומטיות, לא גוזלות הרבה דופמין, ומשחררות בכל זאת חומרים מספקים עם סיום המשימה.
ג. תחושת השייכות, האחדות, המשמעות – שיש בזמן קרב, חיבור למשהו גדול ממני, מתפרקת ליומיום שלעיתים זוהר פחות. וזה מעורר תחושת חסר גדולה, בדידות ודחק.
ד. הציפיות של הסביבה לתפקוד מהיר כמו לפני הקרב מלחיצות, וגורמות לתחושה של חוסר שייכות, לא מבינים אותי, געגוע לחברים ולחיבורים של הקרב... מרגישים בדידות ולחץ.
ה. אנחנו דרוכים, קשה להרפות דריכות. המוח עדין מרוכז במשימה. לכן כל לחץ קטן יכול להריץ אותנו על הקסקדה, להעביר אותנו למצב קרב! לצעוק על הילד שהרעיש מדי, לכעוס על האישה ש"לוחצת"... להסתגר ו"לברוח" מהמציאות.
עוזר להיות מודעים לכך, לנסות לשחרר מתח . להשתדל להימנע מחומרים "מווסתים".
מה לעשות
להבין שמה שאני חווה נורמלי. תואם מצב.
לחבור לאנשים.
לדבר על החוויה (רצוי עם אנשים שחוו חוויות דומות, שאז אנחנו מרגישים שמבינים אותנו).
לנסות להוריד מתחים. (גורמי לחץ שכיחים: עכב"ר עייף, כועס, בודד, רעב).
להיעזר.
אם החזרה היא לתקופה ארוכה – שייכות ומשמעות מורידים מתח.
להיות עם חברים.
לנסות למצוא משימה משמעותית – לאומית כלשהי יחד עם אחרים.
פעילות גופנית משחררת מתח.
טיפוס בקיר טיפוס משחרר אדרנלין ודופמין.
להשמיע מוזיקה /לרקוד בתדר שאנחנו מרגישים שמתאים לנו למוח.
מסאג, טיפול במים, חיבוק ארוך ללא מילים.
לחזור להרגלים הישנים – לדתיים: להתפלל במניין גם אם זה מרגיש לא שייך עכשו.
לחזור בהדרגה לפעילות – בהתחלה במשימות לוגיסטיות פשוטות. להרגיל את המוח ל"רמת שכר" אחרת מאשר בקרב.
לבת הזוג –
בת הזוג מצויה גם היא במתח גבוה. גם היא על הקסקדה. נמצאת בעוררות, ועולה במהירות לקרב. יכולה לכעוס או להתייאש. וכשמגיע בן הזוג היא מצפה למה שהיא היתה רגילה. לדוגמה לעזרה והתחלקות בנטל.
חשוב לתאם ציפיות, לדעת שהמסע עדין לא תם. ויקח זמן עד שהעינינים יחזרו למצב רגיל ומוכר יותר.
לנסות להיות ביחד. לתת לזמן זמן. להקשיב בלי ללחוץ. לאפשר שתיקה והירהור. לחבק ללא מילים. לתת שנייה לנשום... לא להאשים. לאהוב.
לסביבה: ליצור מעגל תמיכה התנדבותי. לתמוך, להבין, לעטוף, ולהודות. לעזור למשפחות הלוחמים באופן פרקטי: לסייע עם הילדים - בישול ארוחה חמה מדי פעם, כביסה וקיפול, לעזור להוציא את הילד מהגן, או לקחת לחוג. להוריד את הלחץ מהאישה הקורסת תחת עול היומיום - כדי שהיא תוכל להוות גורם תמיכה וחוסן משמעותי.
הערה חשובה -
שמיעת קולות והזיות ראייתיות -
סטראס גבוה וחוויות מתח קרב מעלים אותנו על הקסקדה. גורמים לשיחרור שטף אדיר של דופמין ואדרנלין ומזכירים בחלק מפעילותם שימוש בסמים בלי שהשתמשנו בסמים (ממריצים למינהם: דופמין, אדרנלין, ואופיואידים). לכן הם יכולים להיות מלווים בתופעות כמו שמיעת קולות, הזיות ראיתיות, ואף "התמזגות עם העולם". כמו במקרה של פלאשבאק חשוב להבין מה קורה, לא להיבהל ולהבין שהתופעה הפיכה. ככל שנוריד מתח התופעה יורדת.
חלק מהחוזרים מגבירים שימוש בוויד, פסיכדלים ועוד סמי-מוח שונים - כטיפול עצמי בחרדות, הרגעה, והפחתת כאב נפשי. בגלל רגישות היתר שנוצרה ממצבי הלחץ בהם היו - הדבר עלול לגרום לתופעות שלא חוו קודם ובכללם - הזיות, שמיעת קולות, התפרצות של פארנויות, ו"פריצת שערי התודעה".
לעניין זה ראו גם
יש אנשים ש"אלרגיים" לגראס. אסור להם לגעת. מיהם ואיך זה קשור ליצירתיות ?
איווסקה ו DMT - פרוק המציאות והמחסומים, שינוי התפיסה - ולמה "הנחש" זז .. הבנה יכולה לעזור
מהן הזיות שמיעתיות,רקע, מקור, הסבר מדעי והדגמה. הבנה יכולה להקל
איך נוצרות הזיות שמיעתיות? למה נדמה שהן מגיעות מבחוץ? שמישהו אחר מדבר איתי?
ניירוטריט ו CBT: ראיית מראות, שמיעת קולות, ו OCD פעיל - הבנה יכולה לעזור, פעולה יכולה לשכנע
נוירו-מלחמה: הצפה של ריחות שמפריעים לחזור לשיגרה ולתפקד - ומה עושים עם ריח ש"נדבק לגוף" ?
השקד, קליפת-הדעת, והמלומד - או - כשהרגש וההיגיון מתחרים ב "הורדת ידיים", הבנה יכולה לעזור
מנגנון האשמה במוח - איפה, מה, ולמה - ומה עושים כדי להקל. הבנה עוזרת
נוירו-מלחמה: רגשי אשמה, הצורך בעשייה ושייכות, ו"רצון חופשי" - מה מפעיל אותנו
אנחנו מצידנו, מודים תודה עמוקה ללוחמים! ולבני ובנות המשפחה שלהם!
תודה גם ולעושים במלאכה המשמעותית כל כך, של תמיכה, שמירה ויחד.
פוסט זה נכתב כתגובה לשאלות של לוחמים שחזרו להפוגה קצרה מהמילואים.
תודה לשבתאי קמינר הנדיר, מנחה במומנטום וסיביטי בטבע שהביא לפנינו את השאלות הצורך בהבנה ומענה והיה שותף מלא בגיבוש ובכתיבה של פוסט זה.
לסובלים ממצוקה בעקבות השתתפות בלחימה או פעילות מבצעית ניתן לפנות גם ליחידה לתגובות קרב טלפון: 03-6401400 -
הם יראו אתכם ואת המצוקות שלכם.
ראו גם מסמך מפורט לסוגי מענים מערכתיים שונים למילואימניקים ובני המשפחות שלהם בסוף הפוסט.
פוסטים רלוונטיים: יש רבים באתר. ראו לדוגמה:
הצעות לעיבוד מיטבי של חוויות המלחמה, וכלים לחזרה הדרגתית לשגרה- פוסט שהועלה-בפורום שלנו הכותב אחיה דוד דרכי, עו״ס ופסיכודרמטיסט. קב״ן בצוות לתגובות קרב ומנחה במומנטום "סמל מילואים סיכם סדנה יומית שהנחתי לותיקי גולני, משתף כאן בכתוב בתקווה שיסייע למעבדים שהצטרפו לסיפון: 🚢"
למעונינים להרחיב אודות המוח כרשת דרכים אפשר להקשיב לפודקסטים
ול 20 הדקות האחרונות ב
לחוויות שונות
מילים לשירים
קישור למילות השיר הנהדר שבכותרת: תן לי להתרגל אליך שוב , תני לי דקה להתרגל אליך שוב
חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.
היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש...
גם לך היה ודאי לא קל.
תן לי דקה להתרגל אליך שוב...
חזרתי פתאום,
הנה, אני בבית.
תני לי רק דקה לנשום .....
מילות לשיר הייתי נער (היה לי נער מאוהב היה לי נער)
השיר שנכתב בעקבות מפגש עם הלום קרב - מלחמת ששת הימים - להקת הנח"ל לינק:
היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים
היה לי נער מאוהב היה לי נער,
צלול היה קולו צלולות היו עיניו
הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו
1 Synchronized brains: Feeling strong emotions makes people's brains 'tick together'
L. Nummenmaa, E. Glerean, M. Viinikainen, I. P. Jaaskelainen, R. Hari, M. Sams. Emotions promote social interaction by synchronizing brain activity across individuals. Proceedings of the National Academy of Sciences, 2012; DOI: 10.1073/pnas.1206095109
Summary:
Aalto University. "Synchronized brains: Feeling strong emotions makes people's brains 'tick together'." ScienceDaily. ScienceDaily, 24 May 2012. <www.sciencedaily.com/releases/2012/05/120524112342.htm>.
Summary:
Human emotions are highly contagious. Seeing others' emotional expressions such as smiles triggers often the corresponding emotional response in the observer. Researchers have now found that feeling strong emotions makes different individuals' brain activity literally synchronous.
Researchers at Aalto University and Turku PET Centre have now found that feeling strong emotions makes different individuals' brain activity literally synchronous.
The results revealed that especially feeling strong unpleasant emotions synchronized brain's emotion processing networks in the frontal and midline regions.
On the contrary, experiencing highly arousing events synchronized activity in the networks supporting vision, attention and sense of touch.
"Sharing others' emotional states provides the observers a somatosensory and neural framework that facilitates understanding others' intentions and actions and allows to 'tune in' or 'sync' with them. Such automatic tuning facilitates social interaction and group processes," says Adjunct Professor Lauri Nummenmaa from the Aalto University, Finland.
"The results have major implications for current neural models of human emotions and group behavior. It also deepens our understanding of mental disorders involving abnormal socioemotional processing," Nummenmaa says.
Participants' brain activity was measured with functional magnetic resonance imaging while they were viewing short pleasant, neutral and unpleasant movies.
Comments