הפוסט להלן דן בריגשי אשמה בגלל החלטות פיקודיות [אשמת המפקד] זהו פוסט ממוקד.
לקריאה רחבה יותר ראו מנגנון האשמה במוח - איפה, מה, ולמה - ומה עושים כדי להקל. הבנה עוזרת
** אשמת המפקד היא תחושת אשמה כבדה כתוצאה מכך ש"חיל שלי נהרג ואני אחראי על כך שכולם יחזרו הביתה בשלום". או אשמה כבדה כתוצאה ממהחלטה שהחלטתי כמפקד, והסתימה לא כפי שציפיתי, ואף נהרג או נפצע בה לוחם, ואני מפרש את זה כ"אשמתי"! זה קרה בגללי!"
***
באחד מסבבי עיבוד חוויות המלחמה שיתף אחד המפקדים ..., החלטתי החלטה ערכית, ובפעם הראשונה שיישמנו אותה נהרג חייל. אם לא הייתי מחליט ככה - הוא בטח היה חי. מאז אני מסתובב עם תחושת אשמה קשה - בגללי הוא נהרג... " אחר שיתף - "בחרתי צוות של 3 אנשים למשימה. הם עלו על מארב וכולם נהרגו. תפקידי היה להחזיר את כולם הביתה למשפחות שלהם. נכשלתי. הכל בגללי... "
מהם ריגשיי-אשמה ומה תפקידם המוח
אשמה ובושה הם חלק ממנגנוני ההכוונה וההנעה של המוח
גינוי עצמי (האשמה עצמית) הוא חלק ממנגנון הענישה של המוח שתפקידו למנוע מאיתנו לחזור על פעולה
שאינה תואמת ערכים ומוסכמות חברתיות או אישיות שלנו-עצמנו. במוח יש אזורי מוח יעודיים - רבי חלקים- המוקדשים למנגנונים עוצמתיים אלה.
לקריאה רחבה יותר ראו מנגנון האשמה במוח - איפה, מה, ולמה - ומה עושים כדי להקל. הבנה עוזרת
אנחנו נוטלים על עצמנו אשמה מסיבות שונות.
כאן נתרכז בריגשיי אשמה שנובעים מהערכה שלנו שהיזקנו לאחרים.
לא תמיד ריגשי אשמה מועילים! לעיתים אנחנו מפספסים ואוחזים ב"אחריות יתר". לעיתים יש לנו ציפיות לא מדויקות לגבי היכולת שלנו לעזור ולמנוע פגיעה מאחרים. במיוחד אנחנו עלולים לטעות כך כשאין לנו נסיון ארוך שנים בקרבות ובמלחמה - בהם, בשונה מחיי היומיום שלנו, תנאי אי-הוודאות גבוהים מאד וסכנת המוות קרובה ומוחשית.
מה משפיע על ריגשי האשמה שלנו ומה עושים כדי להקל על המצב -.
מחקרים מראים ריגשי אשמה אינם תוצאה של אמת אוביקטיבית. הם תלויים בהתנסויות שלנו, בערכים שלנו, בנורמות החברתיות של החברה בה אנחנו חיים, בהרגלים שלנו, כאלה שהתפתחו במהלך החיים.
חוקרים קוראים לריגשי אשמה בגלל החלטה שעשינו - ענישה אלטרואיסטית (התנדבותית, כזו שאנחנו מענישים את עצמנו, למרות שהיא מזיקה לנו). הם חוקרים את הנושא באמצעות פרדיגמות שונות ומכשירי דימות שבודקים מה קורה במוח כשאנחנו לוקחים עלינו אשמה. איזה אזורים מופעלים במוח, ומה ההבדל בפעילות ביו סוגי אנשים שונים, בעלי נטיה כזו או אחרת לקחת עליהם אשמה, או לחילופין - לפעול כדי לתת פיצוי למי שנפגע להרגשתם, ממעשיהם. [ראו דוגמה מפורטת למחקר כזה בסוף הפוסט].
המחקר מראה שרק חלק מהאנשים מרגישים ריגשי אשמה, או מרגישים צורך לפצות את מקבל הכאב - כשהוא נפגע בגלל הטעות שלהם. גם פעילות המוח של האנשים השונים במצבים כאלה שונה - כתלות בנכונות שלהם לקבל עליהם אשמה, או בנכונות שלהם לפצות את האחר .. קבלת אחריות כזו אינה ערך מולד, אינה אמת מוחלטת. היא קשורה להערכה שלנו עד כמה הפעילות שלנו היתה מקור הנזק העיקרי שהוליך לפגיעה באחר.
נדגיש: קבלת החלטות וריגשי אשמה היא סוגיה מוכרת וכיבדת משקל.
היא ריגשית/ערכית, תלויה ביכולות שלנו, באישיות שלנו, בניסיון שלנו - ואינה אוביקטיבית .
ריגשי אשמה והיגיון
כדאי לדעת: ככל שרמת רגשות האשמה גבוהות יותר, הדחק ואברי-הרגש במוח פעילים יותר. בזמן פעילות גבוהה מפעילים מנגנוני הדחק והררגש שרשרת פעולות מוחית שחוסמת את אזורי ההגיון במוח [3]. לכן בד"כ אין אפשרות לשכנע בנאדם שנתון בריגשיי אשמה כבדים - באמצעות בהגיון או על ידי הסבר - שהוא לא אחראי למאורע ! לכן בד"כ היגיון רגיל אינו עובד על תחושת האשמה.
מנסיוננו, אמירות בסגנון - הכל ביד המקרה. קצת צניעות. לא הכל בידיך. בוא נעשה בעד ונגד ונבדוק אם קיבלת החלטה נכונה.. או אמירות הגיוניות כמו - מישהו חייב להחליט, בלי מפקד או מנהיג ה"אוטו לא יכול ליסוע", וכו - הגיון כזה בד"כ אינו עובד על ריגשות האשמה. לפחות לא באופן מיידי. אם הקבוצה כולה תומכת בך לאורך זמן וללא סייג, או אם אדם המשמעותי לך שם את כובד משקלו הריגשי , לפני שרגש האשם התקבע - זה יכול לעזור.
מה יכול לעזור לריגשיי אשמה בגלל קבלת החלטות פיקודיות בזמן מלחמה?
תשובה: עשייה וקבלת החלטות חוזרת, שוב ושוב! עוזרת
למה עשייה וקבלת החלטות חוזרת - עוזרת ?
התשובה כפולה -
עשייה חוסמת את רשת ברירת המחדל במוח (DMN) [1].
2. קבלת החלטות ופעולה מאפשרים למוח לעדכן את הסטטיסטיקות לגביי סיכויי ההצלחה לצאת ללא נפגעים בזמן מלחמה. נקודה זו חיונית להבנה, נרחיב על כך בהמשך.
רשת ברירת המחדל מאפשרת לנו לחפור בעבר, להשוות את המעשים שעשינו לתוצאות שציפינו שייקרו. רשת זו מפעילה גם תהליכי שיפוט וביקורת עצמית, וגורמת לנו לחוש בחלק מהמקרים ריגשי אשמה . כשאנחנו עסוקים, כשהקשב שלנו מופנה למשימה דחופה וחשובה - רשת ברירת המחדל נחסמת באופן אוטומטי, ועימה נחסמת תחושת האשמה.
לחילים בקרב, למפקדים - בידקו את עצמכם: כמה פעמים ביום אתם חשים ריגשי אשמה?
מתי צפים רגשות אלה: כשאתם עסוקים או כשאתם פנויים ממשימות מצילות חיים?
מעניין להבחין שבמבחן השרידות והיעילות, המוח אינו מקצה קשב להתרכזות בריגשי אשמה כאשר אתם עסוקים במשימות מעשיות מצילות חיים, המועילות באופן ישיר לחיים. עשייה חיונית יותר לשרידה. את הענישה, ולימוד הלקח הכואב שגורמים לנו ריגשי האשמה הוא משאיר "לשעות הפנאי שלנו" ... לבחירה שלנו (מודעת או כזו שלא מודעת).
2. רגשי אשמה תלויים בסטטיסטיקת ההצלחות שלנו וברמת תחושת המסוגלות האישית שלנו
במהלך החיים, יום יום, שעה שעה, רגע רגע ...
המוח מחשב באופן שוטף מה מידת ההצלחה שלנו במשימות שונות, וכמה זמן לקח להשיג אותן.
זוהי משימה חשובה לשרידה ויש עבורה מספר מנגנונים ואברים מוחיים שעוסקים בה כל העת [1].
מנגנון סטטיסטי זה קיים לאורך הסולם האבולוציוני אצל בעלי חיים ובני אדם כאחד ומקיים רישום מפורט וסטטיסטי - מה היתה המטרה שלי , כמה משאבים השקעתי, האם הצלחתי, כמה זמן זה לקח. (לדוגמה, לעכבר המטרה היא להשיג גבינה בזמן סביר, לנו - עכשו - לנצח בקרב, בלי שיפגעו חיילים - אותו מנגנון פועל אצל כולם).
לכל אחד ואחת מאיתנו יש סטטיסטיקה פנימית כנ"ל.
בממוצע מתכנסת הסטטיסטיקה הזו לתחושת המסוגלות האישית שלנו.
אם יש לנו נסיון בתחום מסוים - יש לנו הערכה מדויקת יותר לסיכויי ההצלחה. אחרת אנחנו מניחים באופן לא מודע שסיכויי ההצלחה שלנו בתחום לא מוכר - דומים למה שמוכר לנו מתחום דומה . אבל זה לא תמיד נכון בזמן מלחמה וקרב ..
קבלת החלטות בזמן קרב אינו ארוע שאנחנו מאומנים בו.
בבית הספר יש לנו סטטיסטיקה פנימית של היכולות שלנו בספורט, במתמטיקה, בספרות .
בחיי היומיום יש לנו סטטיסטיקה לא מודעת ומודעת לגבי ההצלחות שלנו בקשרים בין אישיים, בהבנת אחרים, ובהשתלבות בחברה , בעסקים, בתיכנות, בתיקון רכב, בעבודה - וכן הלאה.
אנחנו (והמוח שלנו) יודעים למה לצפות.
אבל למוח שלנו, ולנו, אין סטטיסטיקה פנימית לגבי מלחמה: כמה אנשים מתים ככה סתם, בגלל מזל או צרוף ארועים בקרב. מה סיכויי ההצלחה של החלטה נכונה להצליח ב 100% ללא נפגעים. מהם הסיכויים בתנאי לחץ, שרידה, ואי-וודאות, ובעולם בכלל, להחליט תמיד נכון וצודק, מה הסיכוי שהמזל יעמוד לצידנו ב 100% מהמקרים.
ללא נסיון כזה, ללא סטטיסטיקה פנימית כזו,
אם החלטנו החלטה, וקרה מקרה שמישהו נהרג או נפצע, אנחנו נוטים לחשוב ש"זה בגללי!"
במיוחד זה קורה בשלבים במלחמה בהם מספר הנפגעים קטן יותר מזה שהיה בשלביה הראשונים, הכאוטיים והמפחידים יותר.
הנטיה לקחת על עצמנו אשמה כבדה בגלל החלטה פיקודית יכולה לקרות במיוחד אם יש לנו ביומיום תחושת מסוגלות אישית גבוהה, תחושה שאנחנו יכולים לעשות הכל, והנה, בקרב משהו השתבש, נשבה רוח, עיכוב של דקה, מהמורה בדרך או אבן גדולה, ופתאום אחד מת והשני חי... ואנחנו, בעלי הבטחון ש"כשאני רוצה זה מצליח" חושבים פתאום - "הכל בגללי! "
לפיכך, חשוב להתנסות שוב ושוב בקבלת החלטות בזמן קרב. לפעול, להתקדם למטרות, להשתדל להוביל ולנצח. ככל שיש לנו סטטיסטיקה פנימית גבוהה יותר ומבוססת יותר (לאורך זמן) ונסיון מעשי בזמן קרב - המוח שלנו יכול להעריך נכון יותר את סיכויי ההצלחה לצאת ללא פגע בעיתות מלחמה.
ככל שהמוח שלנו מכיר את ההסתברות להצלחה ואי הצלחה במצב נתון, ככל שיש לנו סטטיסטיקה גבוהה יותר של קבלת החלטות מוצלחות שהובילו לתוצאה שכיוונו אליה, - הנטיה שלנו לקבל עלינו אשמה - קטנה יותר!
במקרה שיש לנו סטטיסטיקה המתאימה לזמן קרב, נסרב לקבל עלינו אשמה. במקום זה נגיד - הכיוון היה נכון אבל יש גם עניין של מזל. לא הכל תלוי בי. ולחילופין נגיד - טעינו בשיקול הדעת. עכשו נתקן.
ככל שהנסיון שלנו מוצלח יותר, אורך הרוח שלנו גדול יותר - אנחנו דבקים במשימה שלנו ללא ריגשי אשמה ומגלים אורך רוח. עם הזמן אנחנו לומדים מהם הסיכויים לצאת ללא פגע במצב לא נורמאלי זה, והמוח מעדכן את הסטטיסטיקה הפנימית שלנו לגבי ההסתברויות לפגיעה או הצלחה בקרב.
עם הזמן והעשייה, אנחנו והמוח שלנו לומדים,
שבקרב, כמו בעולם העיסקי, אין 100% הצלחות. אף פעם! לאף אחד ...
אבל בממוצע אנחנו בסדר. אם הכיוון נכון. בסוף זה מצליח.
אם צריך לעדכן התנהלות - נעדכן ונראה איך מתקדמים הלאה. [ראו התנהלות של מנהיגים/מפקדים מנוסים].
ככל שנחליט יותר, ננהיג יותר, נתנסה יותר - ניווכח לדעת שלא הכל תלוי בנו.
לפעמים נקבל החלטות :מטומטמות" ו"המזל" יהייה לצידנו והכל יהייה מצוין.
לפעמים נקבל החלטות מצוינות וערכיות - ומישהו יהרג. זה לא בידנו!
אבל המוח צריך ללמוד את זה דרך התנסות.... לכן - שחררו ... הנהיגו, קבלו החלטות!
כי בלי מנהיג שמחליט לטוב או לרע - המלחמה אבודה.
[לא לחינם צה"ל מתנקש בראשי החמאס והחיזבאללה. לוקח זמן והתנסות עד שיש סטטיסטיקות פנימיות נכונות לגבי מה אפשר ומה אי אפשר. לוקח זמן עד שמפתחים תחושת מסוגלות מגובה בהצלחות - לגבי מה מתרחש במלחמה].
*****
שאלה: בתחילת המלחמה היו פחות שיתופים על ריגשי אשמה בעקבות החלטות פיקודיות. הדגש היה אישי וכללי יותר: קפאתי בקרב. פחדתי. לא הצלחתי להציל את החבר שלי ... עכשיו, אחרי מספר רב של חודשים בעזה - מגיעים יותר ויותר שיתופים על ריגשי אשמה בעקבות החלטות פיקודיות. מה מקור ההבדל?
תשובה: בתחילת המלחמה בעזה הקרבות היו עזים מאד, הסכנה עצומה, כמות הנפגעים מכל עבר היתה גדולה ושוטפת. במוח הופעלה תוכנית השרידה המולדת. במצב כזה אין תחושה של "רצון חופשי". כולנו עובדים על אוטומטים, כאיש אחד, הכל מוכוון לשרידה - ואזורי-החשיבה, קבלת המחשבות המושכלת אינם פועלים במלואם [ראו למטה הפנייה לפוסטים 2 ו 3] . העיסוק בשרידה אינו מותיר משאבים מוחיים לרשתות האשמה בגין החלטה שהחלטתי ... המוח עסוק בתיכנון בוער ודחוף, עסוק בכאן ועכשו.
לעומת זאת, בשלב ג של הלחימה - יש פנאי לחשוב. כמות הנפגעים הכללית ירדה . אנחנו לא פועלים כל הזמן על אוטומטים. חושבים, שוקלים, מחליטים - ובמקביל אין לנו התנסות ארוכה דייה בקבלת החלטות במצב הלא שיגרתי, הכל-כך רחוק מחיי היומיום שלנו.
בהעדר נסיון מספיק כזה, רשת ברירת המחדל שופטת אותנו על פי נסיון העבר של הצלחותינו וידיעותינו בעבר - בחיי היומיום .. [1]." והשופטת " (האינסולה) גורמת לנו ליטול על עצמנו אשמה - בהתאם לציפיות שלנו מעצמנו, ולנטייה האישית שלנו לקחת על עצמנו אחריות ואשמה.
למעונינים לבחון מה רמת האשמה שהם מוכנים לקחת על עצמם בתנאי אי-וודאות מובנים - ראו בסוף הפוסט את הפיסקה - איך חוקרים במעבדה ריגשי אשמה בין אישית ורצון לתת פיצוי על כך.
לסיכום:
מפקד צעיר או פחות מנוסה, מחיל את מה שהוא מכיר מחיי היומיום על זמן מלחמה ונתפס לעיתים לריגשי אשמה בעקבות החלטות פיקודיות שנטל. בגללי חייל נהרג! אני אחראי שכולם יחזרו הביתה...
עם הזמן והעשיה לומדים מהנסיון שבמלחמה חיבים לפעול. חוסר תנועה עלול להותיר אותנו כברווזים במטווח. עם הזמן לומדים שבמלחמה משחק הרבה ענין המזל, העיוור לתוצאה. גם כשנוטלים את ההחלטות השקולות והערכיות ביותר, במלחמה, בניגוד לחיי היומיום המוכרים לנו, נהרגים אנשים ונפצעים - והדבר אינו תלוי בנו. רוח שנשבה, קצב שונה של נסיעה, זווית ישיבה ברכב, הורדתי את הראש לגרד את הרגל, או תכסיס שונה של האויב - והתוצאה נהפכת. לא תמיד נחליט נכון, אבל בממוצע - אם אנחנו אנשים שמסוגלים לקבל החלטות - נפעל טוב.
במאמר מוסגר נגיד: אנשי עסקים מנוסים יודעים זאת - "הצלחתי בחלק מהעסקאות, הפסדתי באחרות. בממוצע אני בסדר ... אני עשיר היום הרבה יותר משההיתי בגיל 20". "אם הייתי "עושה דוקטוראט" לפני כל החלטה - לא הייתי מצליח לבצע ולו עיסקה אחת".
תחושה ותובנה פנימית זאת של איש עסקים מנוסה, או של מנהיג, או של מפקד אינה נבנית ביום אחד ... -
לכן, תנו לזמן זמן. אל תמהרו לשפוט את עצמכם בחומרה. שהרי אי קבלת החלטות, היסוס מתמיד, והאשמה עצמית, עלולים להוביל לקפיאה ולאי עשייה שניזקם המעשי בזמן מלחמה - רב מאד.
מדוע חשוב שמפקדים יורידו את ריגשי האשמה?
רגשי אשמה מעלים את המתח שלנו,
מורידים בטחון,
גורמים להססנות,
פוגעים ביעילות ובקור הרוח שלנו.
לכן חשוב להתמקד במה לעשות בהווה ולא במה שהיה בעבר...
כי מה שהכי מדאיג לוחמים זה שהמפקד שלהם יקפא !!!
בתודה -
מכולנו
אוהבים, מחבקים, מעריכים, ומאד מודים לכל המפקדים והלוחמים, שעושים לילות כימים, נלחמים, מסכנים את חייהם ונפשם, נושאים ריגשי אשמה על לא עוול בכפם. שומרים עלינו ומאפשרים לנו חיים ותקווה. תודה!!!
------
תודה גדולה לשותף שלנו שבתאי קמינר הנדיר, מנחה CBT בטבע, ומנחה/מטפל במומנטום. שהצביע על המצוקה שרגש האשמה גורם למפקדים. שלא וויתר, שאל, איתגר, כיוון, הצביע על חוסרים, ונתן דוגמאות. בלעדיו פוסט זה לא היה נחשב ונכתב. תודה שבתאי!
להרחבה אודות מנגנון האשמה במוח ראו
לעניין יחסי הגומלין בין רגש להיגיון ראו
לעניין מתח וקסקדת השרידה ראו גם
הרחבה:
איך חוקרים ריגשי אשמה - וצורך בפיצוי כשמרגישים "בגללי זה קרה" ?
עד כמה יש לכם נטיה לקחת על עצמכם עול עבור אחר?
"אנשים מרגישים רע על כך שהם גורמים נזקים לאחרים; מצב רגשי זה נקרא אשמה בין אישית. במחקר המתואר כאן, המשתתף בניסוי (הנסיין) שיחק מספר סבבים של משימת "הערכת נקודות" (כמה נקודות היו על המסך שהתחלף) , הנסיין לא יודע מי השותף שמשחק מולו.
אם אחד משני המשתתפים טועה או ששניהם טועים - השותף מקבל גירוי כאב במשך 4 שניות.
בניסוי עצמו: לפני קבלת גרוי הכאב - יש לנסיין אפשרות להקל על המשתתף כך שיקבל גרוי פחות כואב.
איך זה נעשה?
בסיום כל ניחוש הנסיין מקבל הודעה: מי צדק ומי טעה והוא יכול להחליט אם הוא רוצה לפצות את השותף או להקל עליו, ולקחת חלק מהכאב על עצמו.
על המסך מופיעה הודעה ועליה מספר אפשרויות בחירה להקלת הכאב של האחר. הן מדורגות מ 0 עד 3.
והוא בוחר: 0 לא לקחת כאב כלל, 1-2 לקחת חלק מהכאב, או 3 - לקחת את כל הכאב כך שהשותף
לא יסבול בכלל כאב.
בדוגמה למטה השותף צדק, הנסיין טעה.
השותף הולך לחטוף בגלל הטעות שלו, של הנסיין, גירוי כאב. מה לדעתכם יעשה הנסיין?
מה אתם הייתם עושים?
כמה כאב הייתם לוקחים עליכם כדי למנוע פגיעה באחר - בגלל הטעות שעשיתם?
דוגמה לדרך חשיבה אפשרית:
אם השותף טועה זה אשמתו. שיחטוף כאב. אולי הוא יתאמץ יותר אחר כך ..
אם השותף צודק ואני טעיתי - זה בגללי. אקח ממנו חלק מהכאב או את כולו. אפצה אותו על הטעות שלי.
אם שנינו טעינו - ... זו בעייתו. ממילא הוא טעה. זה לא היה עוזר אם אני הצלחתי.
או לחילופין: גישת ה"כתפיים הרחבות":
מסכן השותף. לי ממילא לא ממש כואב.... אקח על עצמי את העונש במקומו בכל מקרה ....
או לחילופין:
למה זה בכלל עינייני? שיחטוף וזהו. זה לא התפקיד שלי בניסוי הזה. הוא החליט להשתתף בניסוי.
המחקר הראה: לא כולם מרגישים אחריות על כל טעות שהוליכה לכאב לאחר.
המחקר מראה שיש שוני ברמת המוכנות לפצות פיצוי כאב - בין אנשים שונים.
לא כולם מרגישים אחריות על כאב או פגיעה שסופג אחר, גם אם היא נובעת ללא ספק מטעות שלהם.
[נציין בכל זאת, בממוצע מקרב משתתפי הניסוי - רמת הכאב שנלקח מרצון היתה גבוהה יותר כאשר המשתתף היה האחראי הבלעדי לגירוי (Self_Incorrect) מאשר כאשר שניהם ביצעו שגיאה . ]
לסיכום: תחושה של ריגשי אשמה אינה תוצאה של אמת אוביקטיבית.
הם ענישה שחלקנו מענישים את עצמנו, או סוג פיצוי שאנחנו יוצרים - כשאנחנו מרגישים אחראיים לאחר
(חפשו את הערך ענישה אלטרואיסטית).
תרגיל בקבוצה: מסקרן אותי לדעת מה תהייה התגובה לניסוי הנ"ל בקבוצות משתתפים או מנחים:
מה תהייה התגובה הממוצעת לדילמה הנ"ל? האם יהייה הבדל בין קבוצה של חילים וקבוצה של מפקדים? בין קבוצה של אנשים שמכירים זה את זה לקבוצה אקלקטית? - בין חילים לאנשים ביומיום?
ניתן להציג לקבוצה את הדילמה ולאפשר לענות בעילום שם - 0, 1, 2 , 3 ...
Yu H, Hu J, Hu L, Zhou X. The voice of conscience: neural bases of interpersonal guilt and compensation. Soc Cogn Affect Neurosci. 2014 Aug;9(8):1150-8. doi: 10.1093/scan/nst090. Epub 2013 Jul 26. PMID: 23893848; PMCID: PMC4127015.
Comments