הפוסט הנוכחי מדבר על מנגנון האשמה והבושה במוח. זהו פוטסט בסיס שמסביר סוגיות יסודיות במנגנון חשוב זה. הפעם נביא דוגמאות גם מהתחום המלחמה עם דגש על אשמה בין אישית ואחריות יתר.
אשמת המשתחרר. אשמה בגלל החלטות פיקודיות. אשמה בגלל דו"צ ...
אשמה הוא רגש מורכב, חלק מהרגשות שתפקידם לאפשר סוציאליזציה, חיבור בין אנשים והכוונה לשיתוף פעולה ובניית תרבות וערכים משותפים. ריגשי אשם הם שוט שהמוח מפעיל עלינו כדי לכוון אותנו לפעול "כמו שצריך". לא לפגוע באחרים, לשתף פעולה מול אויב, לחלוק במזון בעת דחק. מעבר לכך, זהו מנגנון מוחי גמיש. צק כמעט פתוח שהמוח מעניק לחברה ולתרבות ולמנגנוני הכוח שבה. . שיכולים לאמן אנשים לחוש ריגשי אשמה על מגוון רחב של מוסכמות בהן בוחרת החברה או מנגנוני הכוח שבה. [ראו הכנסיה הקתולית].
מה מניע את הפעלת ריגשי האשמה ?
עוצמתם של ריגשי האשמה והטריגרים להפעלתם תלויה מאד ברמת המתח בה אנחנו נמצאים ובתחושת הפגיעות שלנו. ככל שהיא גדולה יותר, ככל שהסכנה חזקה, מפתיעה ומוחשית יותר, הרגישות שלנו לסטיה מההתנהגות של כולם גדולה יותר, והנטיה שלנו להאשים את עצמנו, לבחון את עצמנו, להטיל ספק בעצמנו ולחוש אשמה (שאנחנו ממציאים...) גדלה !
מה מונע ריגשי אשמה?
פעולה מונעת ריגשי אשמה! כשאנחנו ממוקדים במשימה חשובה שדורשת את מלוא הקשב שלנו, כשאנחנו בקרב לחיים ומוות, אין לנו ריגשי אשמה... מנגנון מוחי מיוחד חוסם את רשת-ברירת המחדל שלנו - ואנחנו ממוקדים בעשיה ולא בהירהורים והאשמה עצמית.
הבנת דרך הפעולה של המוח, ואזורי הפעולה התורמים לריגשי אשמה עוזרת - הכרת הפלסטיות המוחית והשפעתה על ריגשי אשמה - והבנת המטרה האבולוציונית שעומדת מאחורי מנגנון ההאשמה העצמית - עוזרים להתמודד עם רגשות אלה ולהוריד את המועקה הכבדה, הכאב הנפשי והמשא שהם משיתים עלינו.
אשמה אינה בגלל אמת אוביקטיבית
אשמה נובעת מ"הראש שלנו"
ויש לה תפקיד ביולוגי מולד...
[ * אשמת המשתחרר אופיינית ללוחמים ששוחררו בתחילת 2024, אחרי כ 3 חודשי לחימה אינטנסיביים בעזה - בלשונם: "לפני שהמשימה הושלמה, לפני שחיסלנו את האויב, לפני שהחזרנו את החטופים, לפני שהחזרנו את הביטחון לתושבי הדרום והצפון... "
** אשמת המפקד היא תחושת אשמה כבדה כתוצאה מכך ש"חיל שלי נהרג ואני אחראי על כך שכולם יחזרו הביתה בשלום". או אשמה כבדה כתוצאה ממהחלטה שהחלטתי כמפקד, והסתימה לא כפי שציפיתי, ואף נהרג או נפצע בה לוחם, ואני מפרש את זה כ"אשמתי"! זה קרה בגללי!"] אוגוסט 2024: לעניין זה ראו למטה פרק על כך.ו גם פוסט ממוקד נוירו-מלחמה: ריגשי אשמה בגלל החלטה פיקודית
לעניין האשמה ראו גם
- ********
רגשי אשמה ותפקידם במערכת ההנעה של המוח
אשמה ובושה הם חלק ממנגנוני ההכוונה וההנעה של המוח
גינוי עצמי (האשמה עצמית) הוא חלק ממנגנון הענישה של המוח שתפקידו למנוע מאיתנו לחזור על פעולה
שאינה תואמת ערכים ומוסכמות חברתיות או בינאישיות שלנו עצמנו. במוח יש אזורי מוח יעודיים - רבי חלקים המוקדשים למנגנונים עוצמתיים אלה. תחושת בדידות שמלווה תחושות אלה - נוצרת באמצעות רשתות נוירונים שמעוררים בנו תחושות של עצב, בדידות וכאב.
כאב נפשי נוצר באמצעות מנגנון שמפעיל אזורי מוח המייצרים חווית כאב. היא נוצרת כתוצאה מתחושות אשמה, בושה, הלקאה עצמית ובדידות. תחושת כאב זו דומה בעוצמתה, ואף חזקה יותר, מכאב שמקורו פגיעה גופנית.
במקרים של נטישה או פחד מפני נטישה (חשש שהקבוצה לא תרצה בנו) - הכאב הנפשי מועצם בהשפעת האמיגדלה, וכולל פחד, סטראס גבוה, התמקדות במושא הכאב, תוך שהמוח מונע מאיתנו את האופיואידים המרגיעים שיש בארסנל שלו למיקרים של סטראס גבוה. זהו כאב עז ושוט רב עוצמה. תפקידו הכוונה, והבטחה שנזכור היטב את הלקח ולא נחזור על המעשה - אך במקרי קיצון הוא משתק אותנו ומפספס את המטרה האבולוציונית שלשמה נוצר וחווט במוחנו.
מהו תפקידם של ריגשי האשמה
ריגשי אשמה הם חלק ממנגנון הענישה של המוח. הם פורצים כשאנחנו חשים מבודדים, שונים מהחברה, לא שייכים. הם גואים כשאנחנו מעריכים שפגענו ברגשות הזולת, שהיזקנו לאחרים, שפגענו בערכי מוסר כלליים ואישיים שלנו, ונורמות חברתיות.
מטרתם של ריגשי האשם - לגרום לנו להימנע מפעולות שמקלקלות את ה"ביחד" החברתי, לדחוף אותנו לשיתוף פעולה עם אחרים למען מטרות מקדמות שרידה (לדוגמה: מציאת מזון וחלוקתו בין חברי הקבוצה, השתתפות במאבק בקבוצת אויבים שמאימית על קבוצת השייכות שלי, השבט או העם שלי). למנוע פגיעה באחרים, אם ישירה, ואם עקיפה (לא התחלקנו איתם במשאבים, לא הגנו עליהם כשיכולנו).
ככל שאנחנו ברמת דחק ופחד גבוהים - ובמצבים מוחלשים (פציעה, מחלה, אבל) , ריגשי האשמה שלנו על שוני מהסביבה גבוהים יותר, דוחקים בנו להיטמע בחברה. דוחקים בנו לדבוק בערכי המוסר שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים, דוחקים בנו להינע מלפגוע באחרים בכוונה או שלא בכוונה, דוחקים בנו להיצמד לנורמות החברתיים ולהיטמע בחברה, להשתלב בה, לתרום את חלקנו, להיות כמו כולם כדי שנחוש מוגנים. חלק משלם גדול יותר שסיכוייו לשרוד גבוהים יותר.
לא פעם ריגשי האשמה מזיקים לנו, פועלים בדיוק הפוך ממה שכוונו אליו - בזמן דחק וכאב נפשי, בזמן אבל ופרידה מאדם אהוב, בזמן מלחמה - אם אנחנו חשים שונים מהסביבה, לא לגמרי מסונכרנים איתה - אנחנו ממציאים סיפורים שיוכלו להסביר לנו מה מקור השוני, מהי "האשמה" שלנו, למה כולם בטח כועסים עלינו ! הדבר מחליש אותנו יותר וגורם לנו להתרחק מהחברה ולחוש מבודדים עוד יותר!
בזמן קרב, - מפקד צעיר או פחות מנוסה, מחיל את מה שהוא מכיר מחיי היומיום על זמן מלחמה ונתפס לריגשי אשמה החלטות פיקודיות שנטל. בגללי חייל נהרג! אני אחראי שכולם יחזרו הביתה...
עם הזמן והנסיון לומדים מהנסיון שבמלחמה משחק הרבה ענין המזל העיוור לתוצאה. גם כשנוטלים את ההחלטות השקולות והערכיות ביותר, במלחמה, בניגוד לחיי היומיום המוכרים לנו, נהרגים אנשים ונפצעים - והדבר אינו תלוי בנו. רוח שנשבה, קצב שונה של נסיעה, זווית ישיבה ברכב, או תכסיס שונה של האויב - התוצאה נהפכת. ואי קבלת החלטות והיסוס מתמיד והאשמה עצמית, עלולים להוביל לקפיאה ואי עשיה שניזקם המעשי רב מאד.
ריגשי אשמה אינם הגיוניים, וברוב המקרים אינם עובדתיים!
ריגשי אשמה הם "שוט" מולד שהמוח שלנו משתמש בו כדי שנפעל יחד עם החברה במיוחד בזמן מאבק נגד תוקף שמאיים על קיום הקבוצה שלנו,
במיוחד בזמן מחסור במזון שאז צריך לדאוג לכולם ולחלוק מידע על מקורות מזון ומים!
המקור לריגשי אשמה אבולוציוני.
הערכים לפיהם המוח שלנו שופט אותנו - גמישים ומשתנים
על פי התקופה בה אנחנו חיים והניסיון המעשי שלנו
זה ביולוגי!
.
מנגנון האשמה במוח - איפה, מה ולמה
מנגנון האשמה במוח הוא חלק ממערך אזורי מוח - מקושרים [1,2,3] העוסקים בייחסיי עם החברה, בתיגמול פנימי וב"עונש" (רשת ברירת המחדל ואזורים נוספים קשורים). המנגנון המורכב הזה כולל אזורי שיפוט של עצמי ביחס לאחרים. קוגניציה ריגשית. אזורים שהפעלתם גורמת לנו כאב נפשי. הם כוללים גם חלקים המיועדים להכוונת קבלת החלטות, ואזורים של אמפתיה לאחרים. ראו לדוגמה [4 ,1,2,3]. רשת מוחית שמעורבת מאד בייצור ריגשי אשמה היא רשת ברירת המחדל במוח.
בין השאר כוללת רשת ברירת המחדל את ה PCC ("הרכזת"), האינסולה ("השופטת"), ורשת הבולטות של המוח ("המכוונת").
רשת הבליטות מכוונת את הקשב שלנו על פי מידת הבולטות של הגרוי או האוביקט מסביבתו. בזמן מתח וקרב הרגישות שלה עולה והיא מזהה ברגישות רבה חוסר סינכרון עם הסביבה, מזהה סטיה ושוני הקל שבקלים מערכי החברה והקונצנזוס.
האינסולה "שופטת" את ההתנהגות שלנו - בראי החברה, המוסר הנרכש, והערכים שלנו.
ה PCC מהווה HUB (רכזת) שמחבר אזורי מוח רבים השייכים ל"רשת ברירת המחדל" - בכללם אזורים הרלוונטיים לקשרים שלי עם החברה, ערכי מוסר, תרבות, נורמות, מעמדמ חברתי וכו - ומקשר את פעילותם.
רשת הבולטות - "המכוונת"
רשת הבולטות כגורם המשפעל את רשת ברירת המחדל ואת רשת הבקרה הניהולית.
התמונה מתוך ויקיפדיה. הערך רשת הבולטות. התמונה מוצגת שם מתוך Zabelina, D. L., Colzato, L., Beeman, M., & Hommel, B. (2016)
האינסולה - "השופטת"
ה PCC - "הרכזת" (the HUB)
ה PCC משמש במנגנון האשמה כרכזת. הוא מחבר ומסנכרן יחד רשתות נוירונים של זיכרונות, ידע וערכים שרכשנו - לרשת השיקולים הלא מודעת של ה"שופטת" (האינסולה) - ושל החשיבה הגלויה, המודעת שלנו.
ה PCC מחובר בקישרי משוב לרשתות נוירונים שמיצגות את העצמי המודע והלא מודע שלנו. נקרא לה להלן רשת חיבורי העצמי. אזורים ורשתות נוירונים אלה כוללים כוללים אזורי ידע קודם שלנו, זיכרון ביוגרפי שלנו, ערכים, מוסר, יחס החברה, השוואות עם התנהגות כלל האוכלוסיה, הגבלות והתניות חברתיות וכו. ערך חשוב אצל אנשים רבים (אבל לא כולם) הוא אחריות לאחרים. אנשים בעלי תחושת מסוגלות גבוהה, אנשים שנוטלים פיקוד, מרגישים פעמים רבות אחריות גבוהה יותר. לא לחינם אומרים - הטובים מתנדבים למשימות. הטובים הולכים ראשונים.
חלק נוסף שמשמש את מנגנון האשמה במוח הוא רשת הבולטות . רשת נוירונים זו מאפשרת זיהוי מידע או שינוי בולט מהסביבה. הדבר נכון לגבי מידע חושי ומידע ערכי כאחד. במצבים של דחק גבוה פחד וסכנת שרידה, הקשב האוטומטי שלנו מכוון לקשר וסינכרון עם החברה ("יחד ננצח"). סטיה מנורמות או מהתנהגות של כולם מקפיצה את ההתנהגות שלנו לסינכרון עם הכלל. וכשיש מעט יותר פנאי, רשת הבולטות מעבירה את הקשב לכיוון האינסולה ששופטת את מעשינו, ובחלק מהמקרים מעוררת אצל חלקנו ריגשות אשמה - שתפקידם להזכיר לנו שכדאי שלא נחזור על מעשה זה , או גורמת לנו לשנות דרכינו, או לפצות, ואף באופן מוגזם, כדי להשתחרר מהכאב והעול. [ראו תאור ניסוי להלן].
בזמן מתח ואי-וודאות - להיות יוצא דופן - מסוכן ונוגד דרישת שרידה
במוח קימים מנגנני השוואה המאפשרים לנו למצוא את "יוצא הדופן", הבולט, זה שאינו שייך, במהירות ובקלות.
בדוגמה למעלה מנגנון פופ-אאוט בסט של גרויים ויזואליים.
לא טוב לבלוט כשיש זאבים מסביב....
איך המוח מניע אותנו לחזור ולהאשים את עצמנו?
כמו כל פעילות שהיא המוח מניע אותם לחזור על פעולת האשמה העצמית בעזרת מערכת התגמול המוחית!
מערכת התגמול הפנימית של המוח משחררת דופמין שעוזר לנו לפעול ולהפעיל חלקים שונים במוח. ניתן להתייחס לדופמין כ"כסף כימי". אותו מטבע כימי משמש להפעלת פעילויות שונות: קוגנטיביות, גופניות, וגם מה שאנחנו קוראים לו "פסיכולוגיות" - כגון חפירה פנימית במעשינו תוך האשמה עצמית וכו.
למערכת הרגש ולמערכת הסטראס - יש עדיפות משמעותית תומכת בבחירת המטרה - ומשחררת דופמין שמתחיל את נסיונות הפתרון. כשיש בעיה לא פתורה שאי אפשר לפתור (מישהו מת, אמרנו ,עשינו או לא עשיני משהו, מישהו יקר לנו מת, נאנסנו ..) ואנחנו מנסים לפתור, לא מצליחים, כואבים, ושוב חוזרים על כך.
וכל החזרות האלה, היציאה לנסיונות הפתרון, חזרה בחפירה על העבר המתוח והכואב, שמפעיל שוב ושוב את מנגנון הרגש - משחררים אצלנו דופמין, אדרנלין והורמוני סטראס שונים - , לא מצליחים לפתור, המתח עולה ושוב חוזרים לשאלה ולנסיונות לפתרון של הבלתי ניתן לשינוי. [השינוי האפשרי היחיד הוא בזווית ההסתכלות שלנו]. דרך להשתחרר מאשמה היא במחשבות על איך לפצות אחרים על מה שקרה.
לא לכל האנשים יש אותה נטיה לחוש ריגשי אשמה ואחריות על מה שקרה לאחרים. או על מה שעשו אחרים (בגללי זה קרה"..) הפסיכולוגים קוראים למצב זה תחושה של אחריות יתר.
אפשר להמחיש זאת בניסוי הבא:
איך חוקרים את מנגנון ריגשי האשמה ונטיה לפצות אחרים? דוגמה לניסוי.
"אנשים מרגישים רע על כך שהם גורמים נזקים לאחרים; מצב רגשי זה נקרא אשמה בין אישית. במחקר זה, המשתתף בניסוי שיחק מספר סבבים של משימת הערכת נקודות עם שותפים אנונימיים תוך כדי fMRI. המשתתף לא הכיר את השחקן מולו שיחק ולא ראה אותו... במשחק
בן הזוג של המשתתף יקבל גירוי כאב אם הוא (בן הזוג)
או המשתתף
או שניהם
הגיבו בצורה שגויה;
לאחר מכן ניתנה למשתתף האפשרות להתערב ולשאת חלק מהכאב עבור בן הזוג.
רמת הכאב שנלקח מרצון וההפעלה בקליפת המוח האמצעית הקדמית (aMCC) ובאינסולה הקדמית הדו-צדדית (AI) היו גבוהות יותר כאשר המשתתף היה האחראי הבלעדי לגירוי (Self_Incorrect) מאשר כאשר שניהם ביצעו שגיאה . התנהגות הפיצוי נמדדה כהבדל בין רמת הכאב שנלקח השחקן על עצמו כשהוא היה האשם הבלעדי בכאב, לעומת מצב בו שניהם טעו. "
לא כולם מרגישים אחריות על כל טעות שהוליכה לכאב לאחר.
המחקר מראה שיש שוני ברמת המוכנות לפצות פיצוי כאב - בין אנשים שונים.
אצל אנשים עם רמת מוכנות לפיצוי כאב גבוהה היה נפח גדול יותר של סיבי עצב באזורי מוח רלבנטיים .
תרגום גוגל לאבסטרקט של המאמר קול המצפון: הבסיס הנוירו- של אשמה בין אישית ופיצוי. + הבהרות והדגשים שלי פה ושם.
Yu H, Hu J, Hu L, Zhou X. The voice of conscience: neural bases of interpersonal guilt and compensation. Soc Cogn Affect Neurosci. 2014 Aug;9(8):1150-8. doi: 10.1093/scan/nst090. Epub 2013 Jul 26. PMID: 23893848; PMCID: PMC4127015.
במה תלויים ריגשי האשמה? איך ניתן להפחית אותם?
חשוב לדעת:
ריגשי האשמה תלויים בערכים שלנו, בנסיון החיים שלנו, בתובנות שאנחנו רוכשים ובידע שאנחנו לומדים, הגמישות של רשתות המוח, ובכללן הגמישות רשת העצמי שלנו, מאפשרת שינוי נקודת הייחוס והתאמה לערכים ולצרכים השונים של החברה במהלך החיים, ומאפשרים שליטה רצונית מודעת - בריגשי אשמה - כדי שלא יחרגו וישתלטו על חיינו במידה מוגזמת.
דוגמה להשפעת התרבות בה גדלנו והחברה סביבנו על ריגשי האשמה: ראו החברה הקתולית - ויחסה למין. ראו "רצח על רקע כבוד המשפחה" באיסלם, ראו את מינהגי האינואטים (אסקימוסים) שנהגו להשאיר את הזקנים וחסרי היכולת בשלג לבדם - כדי שיקפאו או יטרפו על ידי דובים ללא ריגשי אשם (הסרט מ 1960 "התמימים והפראים" - שמבוסס על עובדות), ולהבדיל, ראו תורות גזע שונות. ראו היחס לאכילת בשר והרג חיות לשם כך - וההבדלים בין טבעונים לאוכלי בשר, וכו... , ראו יחס מלכים למשרתים שלהם, יחסי היררכיה נוקשים בחברה היפנית הנוקשה, היחס של חלק האדונים האמריקאיים לעבדים האפריקאים שלהם ללא שמץ של ריגשיי אשמה. ראו יחס הנאצים ליהודים והשמדתם עד כדי בניית אהילים מעורם - ללא ריגשיי אשמה..., ראו הדרת נשים באוטובוסים - מילת נשים - וכו וכו - וגם בימנו אנו וסביבנו לא חסרות דוגמאות.
- הערכים שלנו או של חלקנו - גמישים וניתנים לשינוי - ובעיקבותיהם ריגשיי האשמה שלנו.
ריגשי אשמה והמוח הגמיש
ה PCC משמש במנגנון האשמה כרכזת. הוא מחבר ומסנכרן יחד רשתות נוירונים של זיכרונות, ידע וערכים שרכשנו - לרשת השיקולים הלא מודעת של ה"שופטת" (האינסולה)- ושל החשיבה הגלויה, המודעת שלנו.
ה PCC מחובר בקישרי משוב לרשתות נוירונים שמיצגות את העצמי המודע והלא מודע שלנו. נקרא לה להלן
רשת חיבורי העצמי.
אזורים ורשתות נוירונים אלה כוללים כוללים אזורי ידע קודם שלנו, זיכרון ביוגרפי שלנו, ערכים, מוסר, יחס החברה, השוואות עם התנהגות כלל האוכלוסיה, הגבלות והתניות חברתיות וכו. הרבה "חומר" שרכשנו ואנחנו ממשיכים לרכוש , במהלך חיינו. רשת זו היא מצע הנפש והמוסר שלנו. סטיה ממפת ערכים זו עלולה לגרום לריגשי אשמה.
רשתות הנוירונים במוח פלסטיות - גמישות וניתנות לשינוי
נזכיר, הידע, הכישורים, הערכים וההתנסויות שלנו אינם נשמרים במוח בקופסאות. הם בנויים מרשתות נוירונים שניתן לדמותם לרשתות דרכים מסועפות. חלק מהחיבורים שלהם צרים ומקרטעים, לא מבוססים היטב, וחלק אחר מחובר בקשרים רחבים ושוטפים כמו אוטוסטרדות יצוקות מביטון. ערכים, התנסויות, וזיכרונות שונים אלה - דומיננטים בתחושת העצמי שלנו ומשפיעים רבות על ההחלטות והרגשות שלנו.
רשת חיבורי העצמי, ככל רשתות הנוירונים של המוח, היא רשת גמישה ופלסטית. היא משתנה ומתפתחת לאורך החיים וההתנסויות שלנו. הדבר מאפשר למידה והשתנות של ערכים לאורך החיים - ובעקבותיהם שינוי בתחושת האשמה שאנחנו מעריכים שעלינו לקחת על עצמנו - מה שהפך לנורמה כבר לא גורם אשמה ... הגמישות הזו חיונית לאדפטציה שלנו לחברה ולערכיה. הבנה יכולה לאפשר לנו לשנות את תחושות האשמה שלנו, לגרום למוח ולמחשבות שלנו לסוע במסלולים אחרים.
לסיכום : ריגשי אשמה מגיעים מ"הראש שלנו". הם נובעים מהמחשבות, ערכי המוסר האישיים והחברתים שלנו, ומערכות היחסים הבין אישיים שלנו. הם נובעים כתוצאה הציפיות שלנו מעצמנו והדמיונות שלנו לגבי מה אחרים מרגישים ומצפים. הם נובעים מ"סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו". ריגשי אשמה אינם אוביקטיביים. באותה סיטואציה - אדם אחד ירגיש אשם, שהכל תלוי בו, הכל בגלל. וחברו יבין שלא הכל תלוי בו ויתמקד במה שהוא עשה נכון וצודק. יבין שלא הכל תלוי בו. שיש גבול ליכולותיו.
ריגשי אשמה ותחושת מסוגלות עצמית
רגשי אשמה תלויים גם ברמת תחושת המסוגלות האישית שלנו. ככל שאנחנו מרגישים חזקים יותר, מסוגלים יותר, עם כתפים "רחבות יותר", אנחנו עלולים לחוש ריגשי אשמה גבוהים יותר. זקן תשוש שבקושי יכול ללכת, קרוב לוודאי לא ירגיש אשם אם לא הצליח להציל חייל צעיר עם רובה שנלחם לידו. הוא מודע יותר למגבלותיו כבן אנוש ...
כככל שיש לנו סטיטסטיקה פנימית גבוהה יותר של קבלת החלטות שהובילו לתוצאה שכיוונו אליה, ככל שיש לנו סטטיסטיקה פנימי גבוהה יותר של הצלחות בתחום בו קיבלנו החלטה (נניח בימים של מלחמה, התנסות ארוכה בקרבות ) - הנטיה שלנו לקבל עלינו אשמה - קטנה יותר! במקרה כזה נסרב לקבל עלינו אשמה. במקום זה נגיד - הכיוון היה נכון אבל יש גם עניין של מזל. לא הכל תלוי בי. ולחילופין נגיד - טעינו בשיקול הדעת. עכשו נתקן. [ראו עוד בהמשך]. או נבין ונגיד - בממוצע אנחנו עושים בסדר. זה נכון במלחמה וזה נכון בעסקים שם העניין בר מדידה פשוט - עשיר מאד חרף הפסדים בחלק מהעיסקאות .
חשוב לדעת: למפקדים ומנהיגים: לצד מערכת האשמה פועל במוח מכוון אישי של ציפיות להצלחה וליכולת שלנו. הוא נקרא תחושת המסוגלות האישית. במוח יש חלק מרכזי (VTA) וחלק שמחובר יותר למודעות (אינסולה AI) יחד הם דואגים לאסוף סטטיסטיקה כזו באופן ביולוגי. מפקד צעיר יותר ופחות מנוסה משתדל להימנע מטעויות ולוקח קשה כל החלטה שהובילה בסופו של דבר לתוצאה שאינה כפי שציפה. מפקד מנוסה יותר צובר נסיון וידע, ולומד בדרך הקשה שמלחמה היא לא ישיבה בחדר ממוזג באקדמיה וכתיבת דוקטוראט לפני כל החלטה. במלחמה חשוב לשרוד, חשוב להחליט מהר ולפעול. במלחמה פועל ומשפיע מאד תיזמון ומזל מיקרי שאינו בידנו.
לא תמיד נקבל את התוצאה לה ייחלנו. לפעמים נטעה אבל המזל יעמוד לצידנו וכולם יצאו מהענין בחיים, לפעמים נצדק, אבל הגורל, העיוור לכוונותינו, יתערב והמהלך יכשל, אנשים יפלו למארב, יעלו על מטען, יפלו למלכודת או יהרגו בירי דו-צדדי... לא כולם יחזרו הביתה בשלום. במלחמה נהרגים אנשים, נפצעים. מלחמה אינה שטח סטרילי.
לכן חשוב לחיילים שבמידת האפשר המפקד ישאר ממוקד במטרה. ישאר קר רוח ככל האפשר. לא יקפא. חשוב לחילים ולשמירה על חייהם שהמפקד יצליח לקבל החלטות ולנוע קדימה, שיוכל להניע איתו את החיילים. להנהיג אותם בקרב. האשמה עצמית לא מועילה לחילים !
עם הזמן המוח עובר תאום ציפיות למצב המללחמה והנטיה הביולוגית להעניש את עצמנו, להאשים את עצמנו, להלקות את עצמנו - מתחלפת בהבנה שגם עם טעיתי - עשיתי - ושבממוצע אני בסדר. עושה כמיטב יכולתי. נלחם ושומר ומגן על אחרים. אין כמוני!
מבחינת ריגשי האשמה ההבדל בין מפקד צעיר למפקד מנוסה ניכר. הנסיון עושה את שלו.מאפשר לנו תאום ציפיות. מה בידינו ומה לא. מה ביכולתנו ומה ממש לא... לא לחינם דואגים הצבא ומפקדיו להתמקד במלחמה זו בחיסולים ממוקדים של האויבים הבכירים. לנסיון בקרב ובמאבק יש יתרון. יתרון ש"לא קונים במכולת".
מדוע חשוב שמפקדים יורידו את ריגשי האשמה?
רגשי אשמה מעלים את המתח שלנו, מורידים בטחון, גורמים להססנות, פוגעים ביעילות ובקור הרוח שלנו. לכן חשוב להתמקד במה לעשות בהווה ולא במה שהיה בעבר... את מה שדורש תיקון נתקן. את מה שהיה נכון לעשות נקבל - גם אם התוצאה לא הובילה למה שכיוונו. לא הכל בידינו או בגללנו.
ריגשי אשמה בגלל החלטה פיקודית
באחד מסבבי עיבוד חוויות המלחמה שיתף אחד המפקדים ..., החלטתי החלטה ערכית, ובפעם הראשונה שיישמנו אותה נהרג חייל. אם לא הייתי מחליט ככה - הוא בטח היה חי. מאז אני מסתובב עם תחושת אשמה קשה - בגללי הוא נהרג... " אחר שיתף - "בחרתי צוות של 3 אנשים למשימה. הם עלו על מארב וכולם נהרגו. תפקידי היה להחזיר את כולם הביתה למשפחות שלהם. נכשלתי. הכל בגללי... "
קבלת החלטות וריגשי אשמה היא סוגיה מוכרת וכיבדת משקל.
היא ריגשית/ערכית, אינה אוביקטיבית ולכן הגיון רגיל אינו עובד עליה . ככל שרמת רגשות האשמה גבוהות יותר, הדחק ואברי הרגש פעילים יותר וחוסמים את ההגיון. לכן אמירות בסגנון - הכל ביד המקרה. קצת צניעות. לא הכל בידיך. בוא נעשה בעד ונגד ונבדוק אם קיבלת החלטה נכונה.. מישהו חייב להחליט, בלי מפקד או מנהיג ה"אוטו לא יכול ליסוע" - הגיון כזה בד"כ אינו עובד עליה.
מה יכול לעזור?
תשובה: עשייה וקבלת החלטות חוזרת, שוב ושוב!
רגשי אשמה תלויים ברמת תחושת המסוגלות האישית שלנו
המוח מחשב באופן שוטף מה מידת ההצלחה שלנו במשימות שונות, וכמה זמן לקח להשיג אותן.
ככל שיש לנו סטטיסטיקה פנימית גבוהה יותר של קבלת החלטות מוצלחת שהובילו לתוצאה שכיוונו אליה, ככל שיש לנו סטטיסטיקה פנימי גבוהה יותר של הצלחות בתחום בו קיבלנו החלטה - הנטיה שלנו לקבל עלינו אשמה - קטנה יותר! במקרה כזה נסרב לקבל עלינו אשמה. במקום זה נגיד - הכיוון היה נכון אבל יש גם עניין של מזל. לא הכל תלוי בי. ולחילופין נגיד - טעינו בשיקול הדעת. עכשו נתקן. ככל שהנסיון שלנו מוצלח יותר אורך הרוח שלנו גדול יותר - אנחנו דבקים במשימה שלנו ללא ריגשי אשמה ומגלים אורך רוח. הסטטיסטיקה הפנימית שלנו היא הצלחות. [ראו התנהלות של מנהיגים שונים].
קבלת החלטות בזמן קרב אינו ארוע שאנחנו מאומנים בו. בבית הספר יש לנו סטטיסטיקה פנימית של היכולות שלנו בספורט, במתמטיקה, בספרות . בחיי היומיום יש לנו סטטיסטיקה לא מודעת ומודעת לגבי ההצלחות שלנו בקשרים בין אישיים, בהבנת אחרים, ובהשתלבות בחברה , בעבודה - וכן הלאה. אבל אין לנו סטטיסטיקה פנימית לגבי מלחמה. כמה אנשים מתים ככה סתם, בגלל מזל או צרוף ארועים בקרב. ואז אם החלטנו החלטה, וקרה מקרה שמישהו נהרג או נפצע, אנחנו נוטים לחשוב שזה בגללי!
במיוחד זה עלול לקרות אם יש לנו תחושת מסוגלות אישית גבוהה, תחושה שאנחנו יכולים לעשות הכל - והנה בקרב משהו השתבש, נשבה רוח, עיכוב של דקה והנה אחד מת והשני חי... ואנחנו, בעלי הבטחון ש"כשאני רוצה זה מצליח" חושבים פתאום - הכל בגללי!
ככל שנחליט יותר, ננהיג יותר, נתנסה יותר - ניווכח לדעת שלא הכל תלוי בנו. לפעמים נקבל החלטות :מטומטמות" ו"המזל" יהייה לצידנו והכל יהייה מצוין. לפעמים נקבל החלטות מצוינות וערכיות - ומישהו יהרג. זה לא בידנו! אבל המוח צריך ללמוד את זה דרך התנסות. שחררו ... הנהיגו, קבלו החלטות! כי בלי מנהיג שמחליט לטוב או לרע - המלחמה אבודה.
[לא לחינם צה"ל מתנקש בראשי החמאס והחיזבאללה. לוקח זמן עד שיש סטטיסטיקות פנימיות נכונות לגבי מה אפשר ומה אי אפשר. לוקח זמן עד שמפתחים תחושת מסוגלות מגובה בהצלחות - לגבי מה מתרחש במלחמה].
מדוע חשוב שמפקדים יורידו את ריגשי האשמה?
רגשי אשמה מעלים את המתח שלנו, מורידים בטחון, גורמים להססנות, פוגעים ביעילות ובקור הרוח שלנו. לכן חשוב להתמקד במה לעשות בהווה ולא במה שהיה בעבר...
רגשי אשמה בגלל ירי דו"צ
כדי לצאת מרגשות אשמה קשים כדאי לנתח את הארוע שקרה ולהבין: לא הכל תלוי בי. פעמים רבות מתרחשים דברים בניגוד מוחלט לרצוני, אם מתוך טעות, או פרשנות מוטעית, ואם במקרה, תוך שרשרת ארועים אקראיים. קימת אצלנו נטיה מוחית מולדת לייצר קישורים, זרימה של אנרגיה במוח מקבוצת נוירונים לקבוצה אחרת שיוצרת סיפור של סיבה ומסובב. אבל חשוב לזכור - לא הכל תלוי בי, לטעות זה אנושי, וגם אם שגיתי ופתחתי בירי-דו"צ - הדבר נעשה תוך ציות לאינסטינקטים בסיסיים. חשוב לזכור שהחברה בחרה בי לבוא, לסכן את חיי, תוך סיכון אדיר לההרג או להפצע, להפוך לנכה לשארית חיי, ולשמור על האנשים הרבים שחיים כעת בארץ את חייהם בצורה נוחה תוך השענות על מעשי הגבורה וההקרבה שלי ושל חברי. . אני עושה כמיטב יכולתי, מחליט החלטות כמיטב מצפוני, - ואם לא הייתי עושה זאת, אם לא הייתי נלחם - עם חבריי - בסופו של דבר אזרחים רבים מאד היו מתים.נאנסים.נשרפים חיים כמו שקרה ב 7 באוקטובר - יזכר לדראון עולם!
בהמשך, למעונינים,
הרחבה אודות התפתחות מערכת ריגשי האשמה, המקור והצורך האבולוציוני להתפתחותם (התבוננות מחקרית בהתנהגות בע:ח), גמישותה של מערכת זו ("על סירחונה של תרבות", הנאצים והבנאליות של הרוע - רוע ללא ריגשי אשמה) , רשת ברירת המחדל וחסימת ריגשי אשמה על ידי עשיה.
סיכומה של הרחבה זו לעיניניינו
מטרתם של ריגשי האשמה להוליך למצב בו נחייה!
מצב בו נהייה חלק מהחברה וסיכויי השרידה שלנו יהיו גדולים יותר.
מטרתם של ריגשי האשמה אינה להרוס את חיינו אלא לאפשר אותם!!!!
אל תשכחו את זה.
התפתחות מערכת ריגשי האשמה
תינוקות נולדים ללא ריגשי אשמה! האזורים שבהמשך יאפשרו תחושה זו מחווטים מראש, אולם אין להם ידע אודות ערכים של החברה והסביבה הקרובה שלהם. אין להם מודעות לאחר הדומה להם. מבחינתם כל הסובבים הם אוביקטים שיכולים למלא צרכים דוחקים שלהם.
עם התפתחות הידע והזיכרונות שלהם, הנסיון וההתנסויות באינטרקציות עם אנשים אחרים, הם נעשים מודעים למה מצופה מהם כחלק מהחברה הכללית, והמשפחה או הסביבה המיידית שלהם. כל אלה נלמדים ומתפתחים עם הגדילה. והחיבור של ה PCC אליהם מאפשר למערכת השיפוט העצמי להתעדכן ולהתפתח.
חיבור זה והפלסטיות המוחית מאפשרים גמישות, למידה וצמיחה ערכית, או לחילופין, מאפשר למנהיגים או לתרבות הכללית בחברה להסיט את נורמות ההתנהגות המקובלות כך שמה שנחשב מוסרי וכמעט מקודש בעבר - יכול להפוך ללא רלוונטי בהווה! [ראו מי-טו, הלקאה של ילדים בעבר, גרמניה הנאצית, רצח על רקע כבוד המשפחה - וריגשי האשמה או אי-האשמה כתלות בחברה בה צמחו].
חשוב להדגיש - רבים מערכי מוסר שלנו אינם מולדים - משה היה צריך לעלות להר סיני פעמיים ולקבל מפי "אלוהים חיים" רשימה של ערכי מוסר יסודיים - והם כללו - לא תרצח! לא תגנוב! לא תחמוד! כבד את אביך ואימך!... הוא לא אמר: תאכל! תשתה! תנשום! לשם כך יש רשתות נוירונים מולדות שדואגות לכך.
אז אם אנחנו לא מכבדים מספיק את ההורים וחשים ריגשי אשמה - זה רגש נלמד ולא רגש שרידתי מולד. המוח מניח לחברה כר נרחב להשפעות...
ריגשי אשמה ורשת ברירת המחדל
כדי שנחוש ריגשי אשמה - צריכה רשת ברירת המחדל שלנו לפעול.
לא תמיד רשת זו פועלת במלוא יכולתה. ובהתאמה, גם כאלה שחשים ריגשי אשמה, ואפילו ריגשי אשמה כבדים ומעיקים מאד! - בד"כ לא חשים בהם ברצף לאורך היום כולו. כשהם עסוקים (לדוגמה במלחמה...) הרגשות האלה צפים פעם או פעמיים ביום, בשעות המנוחה, בהפוגה מפעילות.
מתי רשת ברירת המחדל לא פועלת?
כאשר אנחנו עוסקים במשימה והקשב שלנו מופנה אליה בצורה מרוכזת - ה PCC נמצא בתת פעילות ויש הקלה מריגשי אשמה וכו. אם אנחנו מרוכזים כל כולנו במשימה אחרת, בשרידה, בקרב לחיים ומוות, בטיפוס מסכן חיים על צוקים, במשחק מחשב מאתגר, או במשימה מחשבתית מאתגרת ומהנה במיוחד, - "הראש מתנקה" זמנית - כי רשת ברירת המחדל לא פועלת, האינסולה לא שופטת אותנו ואנחנו חיים את ההווה בלבד.
למרות זאת, כאשר רגשי האשמה גדולים וכואבים במיוחד, כאשר אנחנו ממוקדים במחשבה על רגשי האשמה - הדבר מעורר את האמיגדלה שלנו (חלק המעורב ברגשות), והיא משתלטת על משאבי המוח, ואז קשה יותר לחסום את המחשבות האלה והן מונעות פעילויות אחרות [להוציא מכלל זה פעילות שרידה. אדם שנלחם מול אש לא חש ריגשי אשמה! שימו לב ובחנו את זה ..]. .
מה תפקידה של תחושת האשמה
מטרתו האבולוציונית של מנגנון זה - שרידה של היחיד ושל החברה. אך מטרה זו מורכבת ורבת רבדים.
תפקידה הכללי של תחושת האשמה הוא לאותת לנו שאנחנו סוטים מהנורמות החברתיות והאישיות שלנו. ו"ללחוץ עלינו" לפעול כדי לתקן את דרכינו ולחזור לדרך הקונצנזוס. כך מאפשרת תחושת האשמה, הסמן הפנימי שלנו, לבנות תרבות המבוססת על ערכי מוסר משותפים. ערכים אלה אינם מולדים, שאילולא כן לא היה צריך משה להביא לעם מפיו של האל את "עשרת הדיברות".
ריגשי אשמה כבדים הם סוג עונש שאנחנו משיתים על עצמנו.. הרציונל האבולוציוני הוא שאם נמשיך בדרך זו בזמן סכנה נמצא עצמנו מבודדים, לא שייכים, בודדים, ובעלי פוטניצאל להיות "טרף קל" - לא יהייה מי שיגן עלינו במקרה מלחמה, בצורת, רעב, וחולי.
לחילופין, ריגשי אשמה ובושה מאותתים לנו שהפרנו את הקוד המוסרי שלנו או המוסרי-תרבותי של החברה ומהווים עונש ומנגנון הרתעה שתפקידו האבולוציוני להניע אותנו לשיתוף פעולה חברתי.
נציין שלהפרה של ערכי המוסר והחברה בזמן קרב (סכנת חיים ברורה ומיידית, מצב מוחלש ופגיע) יש השלכות עמוקות ותרומה משמעותית להתפתחות פוסט-טראומה. חשוב לטפל בכך סמוך ככל האפשר לארוע כדי להבהיר את הנקודות ולפוגג את אחריות היתר וההלקאה העצמית.
נזכיר, מטרתם של ריגשי האשמה להוליך למצב בו נחייה!
מצב בו נהייה חלק מהחברה וסיכויי השרידה שלנו יהיו גדולים יותר.
מטרתם של ריגשי האשמה אינה להרוס את חיינו אלא לאפשר אותם!!!!
אל תשכחו את זה.
מדוע יש צורך במנגנון כזה? מה הוא בא למנוע? מה מלמד אותנו המחקר בבע"ח
מנגנון האשמה יכול לשמש כסוג של ענישה אלטרואיסטית שמטרתה להנע אותנו לשתף פעולה עם החברה ולשמור על ערכי המוסר שקיבלנו על עצמנו.
שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה חשוב לשרידתה ומשפר את סיכוייה להתקיים. מחקרים בבעלי חיים מראים שבאוכלוסיות של בעלי חיים שונים הקבוצה פועלת בתוקפנות גדולה יותר כלי פרטים שלא משתפים אחרים בדיווח על מקורות מזון, או תוקפים פרטים שאינם משתפים פעולה בקרב נגד מתחרים. ועוד (ראו ציטוט למטה).
גם אצל בני אדם - בחיי היומיום - אנחנו מוצאים שהפרת קוד הצדק והמוסר החברתי יכולה לגרום לכך שנעורר כעסם של חברי הקבוצה האחרים שיפעלו כדי לנקום בנו או להעניש אותנו בגלל מעשים "לא מוסריים". (ראה משמרות הצניעות בטהרן, והפגיעה בנשים שללא רעלות באיסלם).
ענישה על סטיה מנורמות חברתיות קימת גם אצל בעלי חיים - אצלם היא מתבטאת בתוקפנות מצד חברי הקבוצה או הזכר/הנקבה הדומיננטיים ועוזריהם.
אצל בני אדם - לפני התוקפנות הזו - יש את מנגנון ריגשי האשמה שלוחץ עלינו ליישר קו עם דרישות החברה ולהביא לעליה בשיתוף הפעולה בין חברי הקבוצה.
הציטוט מתוך מאמרו של אלכסנדר לוי
→ מטרות ותועלות של ענישה: מבט מביולוגיה אבולוציונית וחקר המוח | דניאל אלכסנדר לוי (כרך יב)פורסם בתאריך 01/01/2010 מאת אתר משפט ועסקים
נזכיר, מטרתם של ריגשי האשמה להוליך למצב בו נחייה!
מצב בו נהייה חלק מהחברה וסיכויי השרידה שלנו יהיו גדולים יותר.
מטרתם של ריגשי האשמה אינה להרוס את חיינו אלא לאפשר אותם!!!!
אל תשכחו את זה.
"על סירחונה של תרבות"
לא כולם מרגישים אשמה - אשמה תלויה בנסיבות, בנסיון החיים שלנו, בערכים ובמוסר שלנו , ובנורמות התרבותיות חברתיות שלה. כל אלה ברי שינוי (המוח פלסטי) ויכולים להשתנות עם הגיל ועם ההבנה.
שימו לב מנגנון האשמה מועיל אבולוציונית, אבל המערכת המולדת גמישה. אין בה כמעט ערכים גלובאליים. לא כולם חשים ריגשי אשמה, וגם אם כן, יש נושאים שגורמים לאחד לחוש לגביהם אשמה, ולא משפיעים בשום אופן על אדם אחר. הדבר תלוי בסט הערכים האישיים שלנו, בתרבות בה אנחנו גדלים, בנסיון החיים שלנו, ובערכים שאימצנו לעצמנו במרוצת השנים. לא כולם נולדים עם אותה נטיה למוסר ולאהבת האדם.
בעקבות מלחמת העולם השנייה ופישעי הנאצים, תהו הוגים ופילוסופים שונים על איך אנשים נורמטיביים מבצעים פשעים מוסריים כה קשים - בלי לחוש ריגשי אשמה. הפילוסוף האתי הנפלא עימנואל לווינס הסיק: "מלחמה משעה את המוסר". כלומר, מהזווית שלנו, כשאנחנו במצב שרידתי, המוח שלנו מרוכז בלשרוד ואין פניות - ואין משאביים מוחיים להפעיל את אזורי המוח העוסקים בשאלות אלה. נציין שבצה"ל עומלים קשות כדי למנוע אוטומט זה של השעית המוסר ובמשך שנים היתה הקפדה מאד גדולה וחינוך ל"טוהר הנשק" גם בעיתות קרב וחשש שרידתי, במטרה לייצר אוטומטים אחרים - כאלה שאינם גורמים לאיבוד האנושיות. נקפיד ונאמר - גם בימים הקשים של השואה היו רבים שלא איבדו צלם ולא נעתרו לפיתוי ההסברים של "למה מותר לנו לעשות כך ליהודים" . הם שמרו, עזרו, החביאו, האכילו - יהודים תוך סיכון עצמם בני משפחותיהם וילדיהם הקטנים! זה לא טריביאלי כמו שאנחנו עלולים לחשוב.
הפילוסופית חנה ארדנט הגתה בנושא הקלות בה ניתן למוטט את מחסום תחושות האשמה, את האמונות המוסריות של בני האדם, ולגרום לאנשים לפעול ולעשות מעשים איומים בלי תחושת אשמה. אדולף אייכמן הוא דוגמא לכך. אייכמן היה פושע נאצי, מראשי ההנגה הנאצית, ואחד המובילים בביצוע תוכנית הפתרון הסופי - השמדת יהודי ארופה. אייכמן נלכד והובא למשפט בישראל. היה מדהים ואיום לראות אותו יושב בשקט ללא ריגשי אשמה. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. והיה לו חלק מרכזי בהשמדת היהודים בשואה, ועל פי עדויות שונות הוא דבק בתפקידו ושאף שאף יהודי לא ימלט או ינצל. . כמענה לסעיפי האישום השונים ענה אייכמן "לא אשם" על כל אחד מהסעיפים... הקו הכללי של ההגנה שלו היה - הוא היה רק בורג קטן במכונה. הוא רק מילא הוראות ... מול ערך חיי מליוני בני אדם - הועמד ערך מילוי ההוראות .. והתשובה "לא אשם!".בעקבות משפט אייכמן כתבה ספר ספר שנקרא "הבנאליות של הרוע" ועל "סרחונה של תרבות". בהנתן הצדקות חברתיות תרבותיות שהערכים והאמונות שלנו יכולים "לבלוע", רגשי האשמה מתפוגגים.
בישראל 2024 - התגלה מקרה שנראה תוצאה של התעללות קשה באסיר - נוחבא שהיה מעורב בטבח ב 7- לאוקטובר. על פי הנורמות החברתיות והמוסריות וחוקי המלחה התעללות כזו בשבוי אסורה, וניתנה הוראה לעצור את החשודים במעשה. אולם מאות אנשים ובראשם גם חברי כנסת, באו להגן על המואשמים, כעסו, השתוללו ויצאו נגד החלטה זו.
בכל מקרה שימו לב - אשמה היא סיפור שאנחנו מאמינים בו. היא נוגעת למעשה שעשינו , מעשה שאנחנו מעבירים לשופטת של המוח (האינסולה), וגוזרים על עצמנו את עונש וכאב של האשמה. כדאי אולי לזכור שמשפט שיש בו רק קטגור אינו בהכרח משפט צדק ...
ריגשי אשמה בגלל החלטה פיקודית
באחד מסבבי עיבוד חוויות המלחמה שיתף אחד המפקדים ..., החלטתי החלטה ערכית, ובפעם הראשונה שיישמנו אותה נהרג חייל. אם לא הייתי מחליט ככה - הוא בטח היה חי. מאז אני מסתובב עם תחושת אשמה קשה - בגללי הוא נהרג... " אחר שיתף - "בחרתי צוות של 3 אנשים למשימה. הם עלו על מארב וכולם נהרגו. תפקידי היה להחזיר את כולם הביתה למשפחות שלהם. נכשלתי. הכל בגללי... "
קבלת החלטות וריגשי אשמה היא סוגיה מוכרת וכיבדת משקל.
היא ריגשית/ערכית, אינה אוביקטיבית ולכן הגיון רגיל אינו עובד עליה . ככל שרמת רגשות האשמה גבוהות יותר, הדחק ואברי הרגש פעילים יותר וחוסמים את ההגיון. לכן אמירות בסגנון - הכל ביד המקרה. קצת צניעות. לא הכל בידיך. בוא נעשה בעד ונגד ונבדוק אם קיבלת החלטה נכונה.. מישהו חייב להחליט, בלי מפקד או מנהיג ה"אוטו לא יכול ליסוע" - הגיון כזה בד"כ אינו עובד עליה.
מה יכול לעזור?
תשובה: עשייה וקבלת החלטות חוזרת, שוב ושוב!
רגשי אשמה תלויים ברמת תחושת המסוגלות האישית שלנו
המוח מחשב באופן שוטף מה מידת ההצלחה שלנו במשימות שונות, וכמה זמן לקח להשיג אותן.
ככל שיש לנו סטטיסטיקה פנימית גבוהה יותר של קבלת החלטות מוצלחת שהובילו לתוצאה שכיוונו אליה, ככל שיש לנו סטטיסטיקה פנימי גבוהה יותר של הצלחות בתחום בו קיבלנו החלטה - הנטיה שלנו לקבל עלינו אשמה - קטנה יותר! במקרה כזה נסרב לקבל עלינו אשמה. במקום זה נגיד - הכיוון היה נכון אבל יש גם עניין של מזל. לא הכל תלוי בי. ולחילופין נגיד - טעינו בשיקול הדעת. עכשו נתקן. ככל שהנסיון שלנו מוצלח יותר אורך הרוח שלנו גדול יותר - אנחנו דבקים במשימה שלנו ללא ריגשי אשמה ומגלים אורך רוח. הסטטיסטיקה הפנימית שלנו היא הצלחות. [ראו התנהלות של מנהיגים שונים].
קבלת החלטות בזמן קרב אינו ארוע שאנחנו מאומנים בו. בבית הספר יש לנו סטטיסטיקה פנימית של היכולות שלנו בספורט, במתמטיקה, בספרות . בחיי היומיום יש לנו סטטיסטיקה לא מודעת ומודעת לגבי ההצלחות שלנו בקשרים בין אישיים, בהבנת אחרים, ובהשתלבות בחברה , בעבודה - וכן הלאה. אבל אין לנו סטטיסטיקה פנימית לגבי מלחמה. כמה אנשים מתים ככה סתם, בגלל מזל או צרוף ארועים בקרב. ואז אם החלטנו החלטה, וקרה מקרה שמישהו נהרג או נפצע, אנחנו נוטים לחשוב שזה בגללי!
במיוחד זה עלול לקרות אם יש לנו תחושת מסוגלות אישית גבוהה, תחושה שאנחנו יכולים לעשות הכל - והנה בקרב משהו השתבש, נשבה רוח, עיכוב של דקה והנה אחד מת והשני חי... ואנחנו, בעלי הבטחון ש"כשאני רוצה זה מצליח" חושבים פתאום - הכל בגללי!
ככל שנחליט יותר, ננהיג יותר, נתנסה יותר - ניווכח לדעת שלא הכל תלוי בנו. לפעמים נקבל החלטות :מטומטמות" ו"המזל" יהייה לצידנו והכל יהייה מצוין. לפעמים נקבל החלטות מצוינות וערכיות - ומישהו יהרג. זה לא בידנו! אבל המוח צריך ללמוד את זה דרך התנסות. שחררו ... הנהיגו, קבלו החלטות! כי בלי מנהיג שמחליט לטוב או לרע - המלחמה אבודה.
[לא לחינם צה"ל מתנקש בראשי החמאס והחיזבאללה. לוקח זמן עד שיש סטטיסטיקות פנימיות נכונות לגבי מה אפשר ומה אי אפשר. לוקח זמן עד שמפתחים תחושת מסוגלות מגובה בהצלחות - לגבי מה מתרחש במלחמה].
מדוע חשוב שמפקדים יורידו את ריגשי האשמה?
רגשי אשמה מעלים את המתח שלנו, מורידים בטחון, גורמים להססנות, פוגעים ביעילות ובקור הרוח שלנו. לכן חשוב להתמקד במה לעשות בהווה ולא במה שהיה בעבר...
רגשי אשמה בגלל ירי דו"צ
כדי לצאת מרגשות אשמה קשים כדאי לנתח את הארוע שקרה ולהבין: לא הכל תלוי בי. פעמים רבות מתרחשים דברים בניגוד מוחלט לרצוני, אם מתוך טעות, או פרשנות מוטעית, ואם במקרה, תוך שרשרת ארועים אקראיים. קימת אצלנו נטיה מוחית מולדת לייצר קישורים, זרימה של אנרגיה במוח מקבוצת נוירונים לקבוצה אחרת שיוצרת סיפור של סיבה ומסובב. אבל חשוב לזכור - לא הכל תלוי בי, לטעות זה אנושי, וגם אם שגיתי ופתחתי בירי-דו"צ - הדבר נעשה תוך ציות לאינסטינקטים בסיסיים. חשוב לזכור שהחברה בחרה בי לבוא, לסכן את חיי, תוך סיכון אדיר לההרג או להפצע, להפוך לנכה לשארית חיי, ולשמור על האנשים הרבים שחיים כעת בארץ את חייהם בצורה נוחה תוך השענות על מעשי הגבורה וההקרבה שלי ושל חברי. . אני עושה כמיטב יכולתי, מחליט החלטות כמיטב מצפוני, - ואם לא הייתי עושה זאת, אם לא הייתי נלחם - עם חבריי - בסופו של דבר אזרחים רבים מאד היו מתים.נאנסים.נשרפים חיים כמו שקרה ב 7 באוקטובר - יזכר לדראון עולם!
לסיכום:
ריגשי אשמה הם עונש שמנגנוני המוח מניעים אותנו לחוות במקרים של סטיה מנורמות חברתיות, מכללי המוסר האישיים שלנו, או כתגובה פנימית, לאי ציות לצורך האבולוציוני לשתף פעולה במקרים של לחץ, רעב או קרב. ככל שהמצב החיצוני בו מצויים (מלחמה, איום חיצוני מסכן חיים וכו) רמת הלחץ גבוהה יותר ואנחנו הופכים לרגישים יותר לסטיה או לשוני הזעיר ביותר ביננו לבין אחרים (ומפתחים ריגשי אשמה על כך).
@@@@@
ענישה אלטרואיסטית
ענישה אלטרואיסטית היא כשאני עושה פעולה כדי להעניש מישהו אחר, למרות שזה פוגע בי.
הלקאה עצמית פרושה שה"מישהו" אותו אני מעניש הוא ... עצמי.
אחריות יתר היא דוגמה לענישה אלטרואיסטית... .
אלה שחשים אשמה הם אנשים "טובים" ואמפתיים. כאלה שרואים את הזולת, שאיכפת להם מרגשות האחר.
בד"כ ה"רשעים" לא חשים ריגשי אשמה. הם ממוקדים בעצמם ובצרכים שלהם ורואים באחרים כלים להשגת מטרותיהם ותו לא. הם לא יבקשו סליחה מאדם אחר כפי שלא יבקשו סליחה מכסא או שולחן. לעומתם, אנשים נדיבים מתוגמלים ביומיום על ידי מערכת התגמול המוחית באופיואידים. הם מכירים טובה למי שעזר או תרם להם (ומקבלים על כך אופיואידים שגורמים להם שלווה והנאה נעימה, והורדת מתח) [5]. הם עוזרים לאחרים ומרגישים חלק ממשהו גדול יותר, שייכים, תורמים, משמעותיים - ולפיכך, רמת המתח שלהם נמוכה יותר, לחץ הדם יורד, הנשימה רגועה יותר. טוב להם.. [6]. המוח שלהם שומר בזיכרונו את אוסף ההתנהגויות שלהם שהובילו לרגשות טובים אלה. בזמן מלחמה, או בתוקף נסיבות שונות, או כאשר הם פוגשים באדם ש"יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים שלהם", הם עלולים להרגיש שהם "לא מספקים את הסחורה", לא פועלים בדרך הרגילה שהובילה בעבר לתגמולים הטובים ואז הם מתחילים להסתחרר ולנסות דרכים "לרצות" את הקול הפנימי שדוחק בהם להבטיח את התגמול המצופה... בכך הם לעיתים מגיבים תגובת יתר, מגזימים, בהתנהגותם.
כאשר הם פועלים
5 Karns, C. M., Moore, W. E., & Mayr, U. (2017). The Cultivation of Pure Altruism via Gratitude: A Functional MRI Study of Change with Gratitude Practice. Frontiers in Human Neuroscience, 11. doi:10.3389/fnhum.2017.00599
6 Baumeister, R. F., & Leary, M. R. (1995). The need to belong: desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological bulletin, 117(3), 497–529.
1. Piretti, L.; Pappaianni, E.; Garbin, C.; Rumiati, R.I.; Job, R.; Grecucci, A. The Neural Signatures of Shame, Embarrassment, and Guilt: A Voxel-Based Meta-Analysis on Functional Neuroimaging Studies. Brain Sci. 2023, 13, 559. https://doi.org/10.3390/brainsci13040559
2. Tangney, J. P., Stuewig, J., & Mashek, D. J. (2007). Moral emotions and moral behavior. Annual review of psychology, 58, 345–372. https://doi.org/10.1146/annurev.psych.56.091103.070145
3.. Nazarov, A., Jetly, R., McNeely, H., Kiang, M., Lanius, R., & McKinnon, M. C. (2015). Role of morality in the experience of guilt and shame within the armed forces. Acta Psychiatrica Scandinavica, 132(1), 4–19. doi:10.1111/acps.12406 .
4. Nakagawa, S., Takeuchi, H., Taki, Y., Nouchi, R., Sekiguchi, A., Kotozaki, Y., … Kawashima, R. (2015). Comprehensive neural networks for guilty feelings in young adults. NeuroImage, 105, 248–256. doi:10.1016/j.neuroimage.2014.11
אשמה כמנגנון המגן מפני הכאב שבאובדן
חווית האובדן כואבת.
מחקרים מראים שפרידה מהורה, מילד, מאהוב, מתפקיד - גורמת לסבל רב ולכאב רב. כמו במקרה של כאב מקטיעת איבר, כך גם באובדן באובדן נפשי, קשר מאדם אהוב, או מיכולת שהייתה לנו, טיפול באמצעות אופיואידים עוזר להקל על כאב זה. גם אובדן הדימוי העצמי שלנו אודות עצמנו גורם לנו כאב. אם סטינו מהנורמות שלנו, אם נכשלנו בהגנה על חבר שלנו, אם חשבנו שאנחנו אמיצים ושולטים במעשינו - וחווינו חוויה של "קפא" בזמן מלחמה - הדבר מערער את התפישות שלנו לגבי עצמנו, המוח אינו יודע למה לצפות, ומתחוללת מעין רעידת אדמה פנימית, בה המוח צריך להתארגן ולבחון את תפיסותיו מחדש. לצד זאת, ולכל הפחות באופן מקומי, אנחנו חשים כאב ואבל כבד על מה שהיה ואבד. מה שמפתיע הוא, שבמצבים כאלה אנחנו עשויים לחוש ריגשי אשמה - "זה בגללי", "למה אני נשארתי בחיים והוא/היא מתה". "רק הטובים נהרגים... סימן שאני רע, שלא עשיתי מספיק...". ריגשי אשמה - באים כעונש פנימי, מנגנון אשמה אלטרואיסטית. כדאי לשים לב שאין בכך טעם גדול, אלה שימוש במנגנון קיים לצרכים שאינם מועילים. אלא אם כן..... האשמה העצמית מסיחה את הדעת מין הכאב שבאובדן. שולחת את המוח לחפש דרכים "לתקן את המצב", לכפר עליו. רק ש - למרבה הצער - העבר הוא בעבר ולא ניתן לשינוי. אם מבינים שמנגנון האשמה מצביע על חיפוש דרך לתקן משהו - כדי שנדע איך להתנהג בעתיד - אפשר לנסות לראות לנתח את המאורע ולחשוב אותו - אם יקרה לי שוב דבר כזה מה אוכל לעשות כדי לשנות אותו: א. ב. ג. ד. ... אפשר לקרוא ולחפש פתרונות מה אנשים אחרים עשו במצבים כאלה - איך אנשים סיפרו על אבל שלהם, אפשר לברר מה אנשים אחרים חושבים על הסיטואציה ולהבין שממש לא כולם חשים אותם רגשות וציפיות ממני, ובטח לא מעצמם , כמו אלו שאני מצפה מעצמי, ולממש לא לכולם (כולל אנשים שאני מעריך, מעריכה מאד)לחשוב רציונאלית ולברר האם יש דרך אחרת לפעול - ולהגיד אוקיי, זה עבר, וזה הלקח שלמדתי, וכך אנהג אחרת אם תהייה הזדמנות כזו או אחרת. החשיבה והניתוח הרציונאלי עוזרים לשים ברקס על אזורי הרגשות והביקורת העצמית, ומקלים מאד!
תחושת אשמה מעידה על ... תקווה.
אשמה גורמת לנו לחשוב על איך לתקן את המצב... לא נעים לנו, לא נוח לנו, ואנחנו מתחבטים ונאנקים - אבל... אם אנחנו חשים אשמים סימן שלא איבדנו תקווה שניתן לשנות את המצב. אשמה היא סימן לכך (בחלק מהמקרים) שאנחנו מאמינים שניתן לתקן את המצב, מנסים ככה, מנסים אחרת, וכו . יש בנו ציפיה לתיקון. וכשהמוח מצפה להצלחה ולתיקון מצב - הוא מספק לנו דופמין, וזה בתורו - מאפשר את "החפירה" הפנימית כדי למצוא פתרון, ובו בזמן מונע נפילה לדיכאון.
רק כשחשים בושה המצב קשה יותר. כי אז, זה אומר שאנחנו מאמינים שמשהו פגום בנו באופן יסודי שאינו ניתן לתיקון... סימן שאיבדנו תקווה להצליח לתקן. ואז או ששוקעים בדיכאון או מאשימים מישהו אחר (הופכים לקורבניים).
אשמה, תחושת מסוגלות, וחשש מנטישה
אנשים במצב מוחלש אם מבחינת מחלה או מבחינת טראומה או אסון שפקד אותם - נוטים יותר לחוש אשמה. תחושת המסוגלות האישית שלהם פחותה, וחשוב עבורם, באופן לא מודע, שלא להישאר לבד, שלא ינטשו אתם. מנגנון האשמה, וחוסר הרצון לחוש רגש מעיק זה - גורמת להם לפשפש במעשיהם ברגישות יתר, לבחון ולהבטיח שהם כמו כולם. וכל סטיה - עלולה לגרום ל"ריגשי אשמה" מוגזמים ולא פרופורציונאליים. בבסיסה של תחושת האשמה עומד החשש להינטש. לכן להורים קל יותר לעורר בילדהם רגשות אשמה.
אשמה, האינסולה, ורשת הבליטות של המוח
מלחמה לדוגמה היא מצב בו כולנו חשים מוחלשים, כולנו חשים צורך להיות ביחד, להיות כמו כולם, לפעול ביחד. במקרה זה פועלים ביתר שאת 2 אברי מוח משמעותיים: האמיגדלה (השקד) והאינסולה (האי). האמיגדלה מעורבת ברגשות, סכנה ותחושת פחד, וסטראס; האינסולה היא אזור קטן ורב השפעה - היא מקושרת לרשת הבליטות במוח ובמקרים כמו מלחמה, הרגישות שלה גוברת וכל סטיה מנורמת ההתנהגות של הסובבים אותנו מקפיצה שוני זה מהסביבה - למרכז תשומת הלב... המחשבות סובבות סביב מאורע או התנהגות שונה זו ומנגנון האשמה חותר לפתרון השוני, והחזרת המצב בו נהייה כמו כולם, לא נבלוט לרעה. לא נהייה @stand alone //
אנחנו קוראים לאינסולה - השופטת ...
האינסולה
גודלה הפיזי של האינסולה קטן יחסית אבל השפעתה על ההתנהגויות שלנו גדולה מאד. היא מקבלת מידע מאזורים רבים, מביאה בחשבון שיקולים רחבים ומגוונים, ממצב הגוף ויכולותיו הפיזיות והמנטאליות, עובר ליחסיי-עם בני אדם אחרים, מעמדי החברתי, ונסיונות העבר שלי. היא מביאה בחשבון את העבר, ההווה והעתיד, ומסייעת בקבלת החלטות לאורך זמן.
האינסולה מקושרת בקשרים דו-כיווניים עם אזורים נרחבים מאד במוח. מקבלת מידע ומחזירה פיידבאקים.
בכל רגע נתון היא מעבדת קלטים אודות המצב הגופני שלנו, מצב המתח שלנו, השיווי משקל הנפשי שלנו, מה לדעתנו חושבים עלינו אחרים, מה אנחנו חושבים על אחרים. מעמד, היררכיה, ציפיות .. האינסולה מקושרת למידע וסטטיסטיקות פנימיות על העבר - ותיכנונים ודרכי פעולה לגבי העתיד. ויש לה הערכה מה אנשים אחרים מצפים, חושבים במצבים אחרים וכו (אמונות אודות ציפיות מיד שנייה).
האינסולה עוזרת בקבלת החלטות לגבי איך לנהוג, איך להגיב למצבים שונים. אנשים בעלי רגישות חברתית והתחשבות בזולת - משתמשים הרבה באינסולה כדי להימנע ממצבים שיגרמו להם ריגשי אשמה [1] . לדוגמה - אם פנתה אליכם מישהי בבית קפה וביקשה שתשגיחו על התיק שלה כי היא ניגשת רגע לקופה - אם תחליטו להענות לה - ולהשקיע תשומת לב לתיק שלה שלא יגנב, סימן שהאינסולה, דיברה עם ה חלק המנהל של הקורטקס, שיקללה צרכים ואפשרויות, הביעה את דעתה בעד המעשה - דואגת שתפעלו ככה שלא תאלצו אח"כ לחטוף את עונש ההאשמה. אשמה על שהבטחתם ולא קיימתם, אשמה על שאיכזבתם את האישה...
אנחנו קוראים לאינסולה - השופטת!
מה קורה ל"שופטת" בזמן קרב לחיים ולמוות? בזמן שאנחנו מתאבלים או סובלים מאובדן?
היא לא אוביקטיבית.
היא מושפעת מאד מהשקד - (האמיגדלה) הרגשנית.
היא לא ממש רציונאלית.
אם כך כדאי לזכור - אשמה הוא רגש לא רציונאלי... כלים להתמודדות איתה עוזרים. הכינו מראש את התשובות -
איך לנצח במשחק האשמה:
לא לכולם יש נטיה לחוש ריגשי אשמה.
יש אנשים שמול אנשים שמאשימים אותם (או מול עצמם) הם
אומרים בלב שלם - אני תמיד משתדל לעשות כמיטב יכולתי כפי שהיא, ברגע נתון.
במקום לחוש אשמה הם חושבים/אומרים
מי שלא עושה לא טועה.
טעיתי, לא יכולה לשנות את העבר אבל יכולה לחשוב על כך יותר בפעם הבאה.
אלה שנוטים להאשים אותי - מנסים להפעיל אותי באמצעות ריגשי אשמה - אני מזהה את זה ומסרב להיות מופעל.ת
לחילופין, הם אומרים - לכל אדם נדיב נדבק נרקיסיסט שמנצל את זה ומפעיל אותו כבובה על חוט. ולכן אני מנתק את הקשר האמפתי עם אדם כזה. ככה הם מעבירים את ההאשמה ל"נרקיסיסט".
אשמה נובעת לעיתים מתחושה שהאחר יעשה בשבילי הכל כמו שאני עושה עבורו - בחנו את הענין. האם זה באמת כך?
יש המזהים קצה קציה של האשמה המוטחת כלפיה ומשיבים בהאשמת נגד. או בתוקפנות "את/ה חוצפן.... לא מספיק מה שנתתי לך? .
נקודה חשובה להבין:
מטרת מנגנון ריגשי האשמה להיא גם גרום לנו לפעול ולהיות כפי שאנחנו מצפים מעצמנו, על פי אמונותינו ועקרונותינו. על פי המוסכמות והעקרונות של החברה, המשפחה, השבט, קבוצת השייכות שלנו.
הנקודה החשובה היא שזה "הכל בראש שלנו". לא כולם חושבים מה שאני חושב רע על עצמי, לא כולם מצפים מאיתנו להיות מושלמים ולשאת באחריות העולם על גבינו ! למעשה, הרוב לא חושבים ככה...
לא ינטושu אותנו ויפקירu אותנו כי לא היינו "מושלמים". זה מנגנון הלחץ הפנימי שלנו שנמצא בעת קרב ברגישות יתר... כולנו בני אנוש. אפשר להרים ראש ולנשום... אפשר וצריך למצוא אוזן קשבת וחיבוק
לא לחינם בתמונות של אנשים הסובלים מרגשי אשמה ובושה רואים את האנשים מחזיקים את הראש. מרכינים את הראש. מנסים למנוע ולחסום את "קולות של החברה" שאנחנו מרגישים שכועסים עלינו ומאשימים אותנו. תחושת האשמה לרוב אינה אמת אוביקטיבית - היא תלויה בדרך בה אנחנו חושבים את הדברים.
במלחמה ואחריה - הקרב האמיתי מתחולל בנפש...
(גבי בר חיים מוסף 7 לילות 03-11-2023)
דוגמה - בראיון מ 3-11-23 מספרת לוחמת מג"ב עדן דנן. - הארוע המכונן את הפוסט טראומה שלה היה ב 2001 במדרחוב בבן יהודה. תפקידי היה לזהות מחבלים מתפוצצים. לזה אומנתי. "היתה התרעה חמה על מחבל במשמרת. ואני זוכרת שאני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי "שישיה", מונח משטרתי לאנשים קוקו-לוקו. קצת מוזרים. משהו אצלו לא היה תקין. אבל לא זיהיתי אותו כמחבל. ואז תוך שניות הוא הסתכל עלי ופשוט התפוצץ. פעם חשבתי שאני אשמה בזה." המראין, גבי בר חיים, ממשיך ושואל אותה: למה חשבת שאת אשמה? "כי מאמנים אותך לזהות מחבלים. והוא מולך. ומה את עושה? אפילו לא מזהה אותו. זה מאד קשוח" . המראיין ממשיך: נראה לי שנשים מיסרות את עצמן על טעויות .... ועדן ענתה: "רק לפני שנתיים הצלחתי (בעזרת טיפול י.ע.) לשחרר את זה. אבל עד אז הרגשתי בושה גדולה. בגללי מתו אנשים. זה דבר כבד מאד לסחוב עליך.."
[לקורא חיצוני ברור - שהאנשים מתו בגלל המחבל .. הסיכוי לזהות ולבלום את המחבל תוך שניות לא קיים
אבל הלחץ שגרמו לעדן המחשבות שזה קרה בגללה לא מאפשר לה לראות בעצמה את זה].
אשמה בחיי היומיום
רגש האשמה הוא רגש חברתי ומוכר מחיי היומיום. אנשים שחשובים לנו יכולים להפעיל אותנו ריגשית בעזרת ריגשי אשמה... לא כולם מופעלים באותה מידה על ידי אשמה, לא כולם מוכנים לקחת על עצמם אשמה... מודעות עוזרת.
כיוון שרגש האשמה הוא רגש כל כך שכיח גם ביומיום - הדתות השונות מציעות פיתרונות מובנים לריגשי אשמה, הכוללים בדרך כלל חרטה, בקשת סליחה, תשלום פיצוי, הקדשה של יום ייעודי (יום כיפור ביהדות לדוגמה) "להכות על חטא" ולפתוח דף חדש. יש דתות שמאפשרות לשלם כופר חטא ולהיפטר מהאשמה, בנצרות יש אפשרות ווידוי בכנסיה, יש דתות המקדישות יום להלקאה פיזית עד זוב דם - כעונש ושיחרור מריגשי אשמה/בושה (ראו טקס העשרא באיסלם השיעי).
מה עושים כדי להיפטר מאשמת המשתחרר?
עשיה עוזרת! עשיה למען הכלל עוזרת! הדבר חשוב במיוחד לגבי - אשמת המשתחרר - בקרב חילים ששוחררו בתחילת 2024 לפני שהמשימה הושלמה עשיה עוזרת! - מנגנון התגמול המוחי פועל על פי ציפיות. (ראו הפוסט אופי ודופי ומפתחות גן העדן או איך פועלת מערכת הרוורד) . הלוחמים בחרבות ברזל יצאו עם ציפיה גדולה מאד להיות "דור הניצחון"! להציל את החטופים... למוטט את החמאס... - המוח והגוף השקיעו הרבה משאבים בניסיון להשיג מטרה זו. בשלב זה נראה שהמטרות לא הושגו - ולפיכך המוח לא "סוגר מעגל" ולא משחרר אות סיום משימה מתגמל של הצלחה (לא משחרר דופמין כצפוי). התחושה היא תחושה של חסר, של "אכזבה". ושל חיפוש מוחי לא מודע שמטרתו למצוא דרך לתקן את המצב. להצליח במשימה החברתית שלקחנו על עצמנו. או לחוש "אשמה" . או לקחת על עצמנו משימה חברתית אחרת למען העם והמדינה..
מודעות עוזרת ("הא, היא /הוא מפעילים מפעילה אותי בעזרת ריגשי אשמה...")
שיחה עם חברים אמפתיים, יכולה לעזור, לספק זווית ראיה נוספת, להוציא מהתקיעות. לתת פרופורציות אוביקטיביות יותר. - וגם להפיג לחץ, ויחד איתו להוריד את הנטיה לחוש ריגשי אשמה. לתת לנו תחושה שאנחנו מובנים, רצויים, שייכים, שיש לנו גב, שלא נינטש.
הבנה, חשיבה וניתוח שכלתני יכולים לעזור. להבין שמדובר במיקרים רבים בתחושות "אחריות יתר" , ציפיות לא סבירות מעצמי, ובמנגנונים ביולוגיים שתפקידם לגרום לנו "לציית" למוסכמות החברה או המשפחה, או לפעול על פי מוסכמות מעגלי השייכות וההיררכיה שלנו. או לפעול לפי כללי המוסר של החברה שלנו.
חיבוק מהסובבים, אמפתיה והגברת תחושת השייכות של החוזרים מהקרב עוזרת. מזכירים שתחושת האשמה נובעת מפרשנות שלנו ומחשבות שלנו - איך לדעתנו האחרים חושבים עלינו (חושבים עלינו דברים רעים, לא רוצים בקירבתנו), שיחות עם חברים שחווים דברים אחרים, עם משפחה, חברים, אנשים אחרים שמפגינים בגוף, ובמחוות, בדיבורים ובהקרנת רגשות שהם אוהבים אותנו ורוצים בנו, ולא מגנים אותנו... עוזרת למוח לעדכן את הפרשנות שמובילה לתחושת אשמה.
פעילות גופנית עוצמתית משחררת הרבה דופמין ו..מקלה על הלחץ שיוצר מנגנון האשמה. התחושות הרעות שאנחנו חשים בזמן תחושת אשמה מופעלות בין השאר באמצעות בלימת ההפרשה של חומרים מהנים במוח (לדוגמה בעזרת בלימת שיחרור דופמין). פעילות גופנית עוזרת.
ריגשי אשמה בזמן מתח גבוה וטראומה קיבוצית: נגרמים לעיתים בגלל ירידה בתחושת המסוגלות האישית. מצב לא מוכר, סכנת מוות, חשש פנימי שיש לו בסיס שלא נצליח להתגבר על המצב בעצמנו (כמו שקורה בזמן מלחמה). במצב כזה התלות בחברה גוברת ואנחנו משתדלים להסתנכרן עם כום, להיות כמו כולם.. כל סטיה גורמת לנו לבחון את עצמנו, לתקן את דרכינו לחוש ריגשי אשמה אם לא עשינו כך (כלומר, לחוש תחושות לא נוחות שדוחקות בנו להיות כמו כולם).
שיפוטיות גבוהה וחוכמת האבולוציה
בתנאי אי-וודאות ומתח גבוה/חרדה קיומית, לנו או ליקירנו, הביולוגיה גורסת: "אין תחליף למבט סביב".
כשאני יוצא דופן, אני בולט, אני לבד, סיכויי לחיות קטנים יותר. כשהמוח מזהה מצב כזה, יש נטייה מולדת (מנגנון ביולוגי מולד קוגנטיבי) - לחפש מה לא בסדר אצלי, ולחבור לכלל.
מנגנון ניטור עצמי - דואג לזהות מקרים בהם אנחנו שונים מהכלל, ו"לקרוא אותנו לסדר". בזמן מלחמה וסכנה קיומית, אם אנחנו חשים שוני מהחברה ודרכי פעולתה, מופעלים אצלנו מנגנוני ביקורת עצמית, אשמה, ובושה, תחושת בדידות חריפה והלקאה עצמית - מסלולים אלה מופעלים ברמת רגישות גבוהה וגורמים לנו כאב ותחושות רעות - מפעילים אותנו לחבור לאחרים להיות כמו כולם. בעקבות טראומה הם יכולים להפעיל את מסלולי הכאב במוח, חלקם פועלים בחפיפה לדרך בה מופעלים המסרים המגיעים ממסלולי הכאב פיזי. ועוצמתם גבוהה במיוחד.
בזמן מתח ואי-וודאות - להיות יוצא דופן - מסוכן ונוגד דרישת שרידה
במוח קימים מנגנני השוואה המאפשרים לנו למצוא את "יוצא הדופן", הבולט, זה שאינו שייך, במהירות ובקלות.
בדוגמה למעלה מנגנון פופ-אאוט בסט של גרויים ויזואליים.
לא טוב לבלוט כשיש זאבים מסביב....
רשת ברירת המחדל
כשאנחנו תחת איום שרידתי, כאשר אנחנו עסוקים במשימה והקשב שלנו מוקד בנושא מסוים או בעשייה, אנחנו מרגישים טוב. אבל, כשאנחנו לא עסוקים, והמחשבה משוטטת פועלת במוחנו "רשת ברירת המחדל". רשתות נוירונים השיכות לרשת ברירת המחדל עוסקות בין השאר - בעצמי, יחסי עם החברה, מעמדי, שייכותי פעילותי והתנהגותי יחסית לחברה. בזמן מלחמה ההבדלים ביני לאחרים בולטים יותר, מועצמים על רגש ותחושות הזדהות גבוהות - וגורמים לביקורת עצמית, תחושות אשמה ובושה וכולי.
חשוב להבין ולהיות מודעים לכך
ככול שהמתח גובר, בלי שיש לנו יכולת לפעול כדי לתקן את המצב, מתעוררת בקירבנו שיפוטיות גבוהה וריגשי אשמה (יכולתי לעשות משהו ולא עשיתי) או רגשי בושה (משהו יסודי פגום בי. אני שונה מאחרים. אני פחדן, אני אפס וכו). וכך, במקום להוביל אותנו לתיקון מהיר של המצב וחבירה לכלל, המנגנון הזה מבודד אותנו, מדכא אותנו, ומונע החלמה גם אחרי שהטראומה עברה.
מודעות למצב עוזרת. עוזר גם להבין שהתגובות שלנו קיצוניות בגלל מנגנון הרגש שמגביר את רגשות האשמה והבושה ומוציא אותן מפרופורציה. מעצים את כוחן ודוחק אותנו לתחושות שמחבלות בהתנהגותינו ובסיכויינו להחלים ממצב מתח גבוה זה.
מנגנונים מוחיים מולדים - של הלקאה עצמית, אשמה ובושה בסטראס גבוה וסכנה קיומית
דוחפים אותנו לחבור יחד.
מנגנונים ביולוגיים אלה מובילים לתופעות מוכרות:
ביקורת עצמית, עד כדי הלקאה עצמית (כולם נוהגים ככה ואני אחרת... מה לא בסדר אצלי?!)
תחושות של אשמה לא פרופורציונלית - אחריות יתר (הכל בגללי) - יכולתי לעשות משהו (לכאורה) ולא עשיתי. אני אשם-אשמה.
תחושת אשמה של ניצולים - הזדהות יתר (כולם מתו ורק אני שרדתי, החטופות סובלות ואני לא.. איך אני יכולה להתענג על מסאג או טיפול כשבן הזוג שלי/החברה שלי/אחי חטופים.)
תחושת בושה יש בי משהו מהותי פגום (אני אפס, לא מסוגל לכלום, ציפיתי מעצמי להיות גיבור וברחתי והתחבאתי, קפאתי ולא יכולתי לזוז, אם הייתי יורה הייתי מציל את החברים שלי. לא צעקתי לא התגוננתי - אני פגום מיסודי. כל האחרים מצליחים להתגונן רק אותי אנסו. אני דפוק.ה. אני אשמ.ה).
כל הנ"ל הם תוצר של מנגנונים המוחיים שדוחפים אותנו בזמן מתח גבוה - להיות "כמו כולם",
להסתנכרן במחשבה, בהתנהגות וברגש - להיות חלק משלם גדול יותר.
מה עושים?
1. מצאנו שהבנה עוזרת
הביקורת העצמית וההלקאה העצמית, ריגשי האשמה והבושה - אופייניים לזמני מתח גבוה וסכנת חיים - לטראומות אישיות וקיבוציות, לאבל ואובדן, לרגעי מתח גבוה והתגוננות מול סכנת חיים.
רגשות כאלה מקשים עלינו, סוחטות מאיתנו שמחת חיים, מונעית החלמה. מקשים על התמודדות.
אז אם זה קורה לכם - נסו להקל על משא הביקורת העצמית, את משא האשמה, ואת משא הבושה - הקשה אף יותר מהשאר - בעזרת הבנה ומודעות למנגנוני המוח עימם נולדנו כולנו. בעזרת חמלה.
זיכרו שאנחנו "מתוכנתים" לרגשות האלה מטעמי שרידה... תוכלו לבדוק טענה זו. לחשוב עליה. לבחון אותה.
ואולי תרצו לבחון בסקרנות איזה מנגנון מופעל אצלכם חזק יותר: האם אתם סובלים מאחריות יתר? מהזדהות יתר? האם הופעל אצלכם מנגנון שתפקידו להחזיר אתכם לשורה כי הייתם שונים במשהו מהתנהגות הסביבה? האם גם בחיי היומיום הרגילים אתם תמיד בטוחים ש"הכל תלוי בי חוץ ממזג האוויר"? וכו.
נסו לבחון נושאים אלה בקול רם, עם חברים וחברה. נסו להביע את הרגשות האלה בקול בפני אחרים. מפתיע עד מאד לגלות שכשמביעים אותם בקול, חשים הקלה. משהו משפת הגוף של החברים, מיקרו תנועות שנתפשות בתת מודע שלנו, נקלט אצלנו - מדגים שבעיני אחרים אנחנו שופטים את עצמנו בחומרה שלא בצדק. שהרי - הדברים לא באמת קרו באשמתנו. הם קרו נגד רצוננו...
ואם נודה את האמת - אף אחד מאיתנו לא חזק וכל יכול כמו שהיינו רוצים להיות.
כשאתם במתח -
חפשו חברים וחברה - ואל תאזינו לקולות ה"אני לא בסדר"
שמערכת ביולוגית מכתיבה לכם
כשאתם "חורגים מהשורה",
כשאתם לא בדיוק בדיוק בדיוק, כמו כולם.
"חבישת כובע החשיבה" עוזרת
מנגנון המתח מגביר את פעולתה של האמיגדלה.
האמיגדלה הוא איבר מוחי המעורב בהפעלת רגשות, ובהגברת הפעילות בקסקדת המתח והשרידה.
בד"כ חשיבה מווסתת את עוצמת מנגנון הרגש - אבל ...
קסקדת השרידה חוסמת באופן כימי את פעולת האזורים המוחיים האחראיים לחשיבה רציונאלית,
את פעולת החלקים הקוגנטיביים החושבים והמווסתים במוח.
ובלעדיהם - סוס הרגש דוהר חסר מעצורים.
שיטה למנוע את זה היא לא להתמכר לרגש אלא להיפך, לנסות לנתח שכלתנית מה קורה לי, להפעיל את האזורים החושבים - והם מצידם, באופן אוטומטי, מובנה, יורידו את פעילות מנגנון הרגש, ואת עוצמת מנגנון הלחץ.
רשימת דרכים להתגבר על תחושות אשמה, בושה, ביקורתיות והלקאה עצמית
מודעות הבנה וניתוח שכלתני - "הא - ידעתי שההלקאה העצמית הזו תגיע. כמה אופיני למצבי מתח.... חושבים ובודקים לוגית - איזה סוג של האשמה עצמית אני נוטה לקחת עלי -
אחריות יתר : זה קרה בגללי, הכל בגללי? אם הייתי מקדים הביתה... אם הייתי מאחר קצת..
הזדהות יתר עם אחרים: מחשבות כמו לדוגמה למה רק אני נשארתי בחיים? - (אשמת הניצולים) או האם החלטתי שלא אוכל, או, אכאיב לעצמי, כדי להרגיש מה ש-AAA מרגיש או מרגישה עכשו?
או שאני מרגיש/ה שאף פעם לא אוכל להנות יותר. שזה לא בסדר שאני שמח או שמחה...
נזכור שרגש מגביר רגשי אשמה לא פרופורציונליים, ולעומת זאת, חשיבה מנתחת מווסתת את הרגש ומורידה רגשות שלילים מוכתבי ומועצמי ביולוגיה כנ"ל, ולכן ניתוח לוגי מקל ומווסת.
2. לדבר עם זה עם אחרים. לשמוע את עצמי מדברת על זה. לנתח יחד איתם. לספר על זה. אם מתכווננים לניירוטריט אפשר לקבל מידע על אוטומטים ומנגנונים מוחיים. אם מדברים עם חברים או עם גורמים טיפוליים - לקבל פרופורציות ותמיכה וכלים מזווית אחרת נוספת לצורך התבוננות, קבלת תגובות שאינן פרי דמיוני ומחשבותי, ולהקלה. חבירה עם אחרים, טיפול קבוצתי, הגברת תחושת שייכות, מקילים על המתח, מרגיעים ולכן גם מורידים ריגשי אשמה לא פרופורציונליים (אם אני שייך אני לא צריך/צריכה לדאוג כל כך שאשאר לבד).
3. מתרגלים חמלה ( קבלה עצמית חיבוק של הרגשות של עצמנו, הפסקת השיפוטיות, בביוליתרפיה, פסיכו-חינוך) נסב את תשומת ליבכם לכך שקבלה עצמית קלה יותר עם המידע שהניירוטריט מספק.
בכל מקרה - אם הגעתם למצב כזה של אשמה או בושה
ראו את זה כסימן שאתם נמצאים במצב מתח מאד גבוה.
שתחושת שייכות אהבה ודיבור על הנושא ואיוורורו עוזרת.
כשאומרים דברים בקול לאחרים, התגובה המודעת ובעיקר הלא מודעת שלהם נקלטת ואנחנו מבינים בגוף שאף אחד אחר לא חושב ככה עלינו. שאנחנו בסדר.
צפו מראש שזה הולך להגיע .
דעו שמנגנונים אלה של אשמה ובושה פועלים אצל כולנו. חשוב להוריד מתח, וחשוב לזהות את זה אצל היקרים לנו ואצל עצמנו ולהשתמש בכוח האהבה והשייכות כדי להרגיש טוב כמו שמגיע לנו.
בעיתות מתח גבוה ומצוקה,
נפתח את עצמנו לקבלת אהבתם של אחרים
ולהתחבר יחד לחומה מגוננת של אהבה וטוב עם ההסובבים אותנו.
-----
לסיכום:
היכולת של בני אדם לחבור יחד ולעזור זה לזה רבת חשיבות, מעניקה בטחון, ועוזרת לשרידה. כדי לסייע לנו להיות חלק מהחברה, להתאים עצמנו לחברה, קיים אצלנו מנגנון מוחי שמיועד לצורכי ההשוואה ביננו לבין סביבתנו. זהו מנגנון רחב ממדים מנטר את פעילותנו/ערכינו/הרגשות שלנו וכו - ומשווה אותם לאחרים בחברה שלנו/בקבוצת הייחוס שלנו. כל פעם שאנחנו לא עוסקים במשהו אחר מופעל מנגנון "ברירת המחדל" הזה. בזמן מתח גבוה וסכנה קיומית מופעל מנגנון הניטור העצמי וההשוואה לאחרים ברגישות גבוהה. רגשי אשמה, בושה והלקאה עצמית - מופעלים ומועצמים לצורך חיבור מהיר והחזרה שלנו ל"שורה". - חשוב להבין את המקור להתנהגויות השונות בזמן מתח (קסקדת השריה והמתח) והאוטומטים המולדים שלנו - ולהבין שאנחנו לא אשמים! כשאנחנו על הקסקדה - לרצון החופשי שלנו יש פחות ופחות מקום. האוטומטים המולדים לוקחים פיקוד. ורוב הארועים קורים לנו למרות רצוננו, בניגוד לרצוננו, וכתוצאה משרשרת של פעולות שבד"כ אינן בשליטתנו.
התבוננות עצמית וניתוח רציונלי לדוגמה של סוג האשמה שאני לוקח.ת על עצמי, וחיפוש קבוצת תמיכה וחיבור לקבוצת תמיכה - מקלים מאד על ההרגשה, מורידים מתח - ומאפשרים לנשום לרווחה.
הרחבה
מנגנון האשמה במוח - איפה, מה ולמה
מנגנון האשמה במוח הוא חלק ממערך אזורי מוח - מקושרים [1] העוסקים בייחסיי עם החברה.
מטרתו הכללית - כרגיל במוח - שרידה של היחיד ושל החברה. אך מטרה זו מורכבת ורבת רבדים.
תפקידה הכללי של תחושת האשמה הוא לאותת לנו שאנחנו סוטים מהנורמות החברתיות. ו"ללחוץ עלינו" לפעול כדי לתקן את דרכינו ולחזור לדרך הקונצנזוס. הרציונל הוא שאם נמשיך בדרך זו בזמן סכנה נמצא עצמנו מבודדים, לא שייכים, בודדים, ובעלי פוטניצאל להיות "טרף קל" - לא יהייה מי שיגן עלינו במקרה מלחמה, בצורת, רעב, וחולי. לחילופין, ריגשי אשמה ובושה מאותתים לנו שהפרנו את הקוד המוסרי (התרבותי) של החברה. בחיי היומיום הפרת קוד הצדק והמוסר החברתי יכולה לגרום לכך שנעורר כעסם של חברי הקבוצה האחרים שיפעלו כדי לנקום בנו על מעשים "לא מוסריים".להפרה של ערכי המוסר שלנו בזמן קרב יש השלכות עמוקות.
1. Piretti, L.; Pappaianni, E.; Garbin, C.; Rumiati, R.I.; Job, R.; Grecucci, A. The Neural Signatures of Shame, Embarrassment, and Guilt: A Voxel-Based Meta-Analysis on Functional Neuroimaging Studies. Brain Sci. 2023, 13, 559. https://doi.org/10.3390/brainsci13040559
מלחמה, פציעה מוסרית, וריגשי אשמה
מחקרים שנערכו בקרב חילים אמריקאים וקנדיים בעקבות המלחמה באפגניסטן מגלים שריגשי אשמה וריגשי בושה הם סימפטום מרכזי בקרב חילים שחווית פגיעה נפשית מתמשכת (פוסט טראומה) [2]. ריגשי אשמה אלה הופכים למשא ובושה קשים מנשוא כאשר החייל או החיילת עשו מעשה לא מוסרי (שאינו תואם את ערכי הצדק והמוסר שלהם). מעשה שהם היו בקונפליקט מוסרי לגבי ביצועו. אם אתם חשים תחושת אשמה מהסוג הזה - חשוב לפנות ולבקש עזרה בהקדם! כיוון שתחושת אלה הן תחושות המתבססות על מעגלי-מוח הקשורים לקשר ביני לבין החברה בה אני חי - חשוב לא להישאר בתוך עצמי. חשוב לשוחח ולחשוב את הנושא הזה עם אחרים. . יש לכך חשיבות רבה.
2. Nazarov, A., Jetly, R., McNeely, H., Kiang, M., Lanius, R., & McKinnon, M. C. (2015). Role of morality in the experience of guilt and shame within the armed forces. Acta Psychiatrica Scandinavica, 132(1), 4–19. doi:10.1111/acps.12406
Nakagawa, S., Takeuchi, H., Taki, Y., Nouchi, R., Sekiguchi, A., Kotozaki, Y., … Kawashima, R. (2015). Comprehensive neural networks for guilty feelings in young adults. NeuroImage, 105, 248–256. doi:10.1016/j.neuroimage.2014.11
The neural networks for guilty feelings are widespread and include the
insula, inferior parietal lobule (IPL), amygdala,subgenual cingulate cortex (SCC),
ventromedial prefrontal cortex (vmPFC),which are essential for cognitions of guilt.
מתוך הביולוגיה של הכאב הנפשי - הרצאת אונליין יורם יובל
.
ג
מה ההבדל בין אשמה לבושה. שיר נוי לוין . פברואר 2022. מכון חיבורים1.
2. Miceli, M., & Castelfranchi, C. (2018). Reconsidering the Differences Between Shame and Guilt. Europe's journal of psychology, 14(3), 710–733. https://doi.org/10.5964/ejop.v14i3.1564
1. Neurobiology of social behavior abnormalities in autism and Williams syndrome
Social behavior is a basic behavior mediated by multiple brain regions and neural circuits, and is crucial for the survival and development of animals and humans. Two neuropsychiatric disorders that have prominent social behavior abnormalities are autism spectrum disorders (ASD), which is characterized mainly by hyposociability, and Williams syndrome (WS), whose subjects exhibit hypersociability. Here, we review the unique properties of social behavior in ASD and WS, and discuss the major theories in social behavior in the context of these disorders. We conclude with a discussion of the research questions needing further exploration to enhance our understanding of social behavior abnormalities.
הסבר מנגנוני למאמר של יגאל לב על פוסט טראומה
וסט טראומה ציטוט של העיתונאי יגאל לב: אפשר לומר שהאמיגדלה היא גלאי העשן של המוח...
(היא מפעילה את קסקדת השרידב)
מדוע בושה, אך לא אשמה, עשויה להפריע לאמפתיה מכוונת אחר? ההתמקדות האגוצנטרית מטבעה של בושה ב"עצמי הרע" (בניגוד להתנהגות הרעה) משבשת את התהליך האמפתי. אנשים בסערת הבושה פונים פנימה בחוזקה, וכך פחות מסוגלים למקד משאבים קוגניטיביים ורגשיים באחר שנפגע (Tangney et al. 1994). לעומת זאת, אנשים החווים אשמה ממוקדים במיוחד בהתנהגות הרעה, אשר בתורה מדגישה את ההשלכות השליליות שחווים אחרים, ובכך מטפחת תגובה אמפתית ומניעה אנשים "לתקן את העוול".הכנה למאמרעל משחק האמון והפרת הציפיות של האחר. המאמר מנוירון מעולה!
עשו FMRI תחת משחק אמון (טרסט) עם אמונות (בליווס)
The use of computational models has been instrumental in understanding the neural systems underlying complex cognitive constructs involved in decision making such as prediction error (O’Doherty et al., 2004), uncertainty (Preuschoff et al., 2006), and mentalizing (Hampton and O’Doherty, 2007)
Thirty participants were recruited to play multiple single-shot rounds of a TG split over two sessions. Importantly, during this study we employed no deception, and therefore all participant interactions were both real and financially consequential. Use of this methodology allows us to examine actual interactions and also account for naturally occurring individual differences in both trust and reciprocity. During Session 1, all participants played as Investor and made an offer to every other participant in the experiment. In addition, we asked each participant to report the amount of money that they expected their partner to return (E1S2). Seventeen of these participants were recruited to play as the Trustee in a subsequent imaging session. During Session 2, each of these participants played 28 single-shot rounds of the TG as the Trustee while undergoing functiona magnetic resonance imaging (fMRI). During the TG they received the actual offers made by each Investor during Session 1 (see Figure 1 for a trial timeline of both sessions). After learning about the amount of money player 1 sent, we first elicited the Trustee’s second-order beliefs about the amount of money that they believed the Investor expected them to return (E2E1S2). Participants could then return any amount of their multiplied investment in 10% increments (S2). At the conclusion of Session 2, all participants were shown a recap of each round, and their subjective counterfactual guilt was assessed (see methods).
Behavioral Results Our behavioral results demonstrated that participants behaved in a similar fashion to previous TG experiments (Camerer, 2003; Figure 2).
The Investor usually sent some amount of their endowment to the Trustee, with the Trustee being quite accurate in predicting this investment (mixed effects regression, twotailed; b = 0.15, se = 0.06, t = 2.29, p = 0.02).
The Trustee was also generally accurate in predicting the Investors’ expectations (b = 0.85, se = 0.06, t = 15.20, p < 0.001; Figure 3A).
Supporting our model of guilt aversion, the Trustee used these expectations to guide their decision-making behavior, as they typically returned close to the amount of money that they believed their partner expected them to return (b = 0.90, se = 0.04, t = 21.32, p < 0.001; Figure 3B).
Finally, participants reported that they would have felt more counterfactual guilt had they chosen to return less money than they actually did (b = 0.14, se = 0.03, t = 4.14, p < 0.001; Figure 3C).
Taken together, these results suggest that participants behaved in a manner consistent with our model of guilt aversion.
Neuroimaging Results We conducted several different analyses to examine the neural mechanisms underlying guilt aversion.
First, a main contrast identified the neural processes underlying decisions that were consistent with the predictions of the guilt-aversion model (i.e., match expectations or not). Second, we explored processes that tracked parametrically with the predictions of the model.
Third, we examined whether these processes could be explained by individual differences in guilt sensitivity estimated from their subjective counterfactual guilt ratings.
Finally, we investigated the functional relationships between regions within the previously identified networks.
Petra Michl, Thomas Meindl, Franziska Meister, Christine Born, Rolf R. Engel, Maximilian Reiser, Kristina Hennig-Fast, Neurobiological underpinnings of shame and guilt: a pilot fMRI study, Social Cognitive and Affective Neuroscience, Volume 9, Issue 2, February 2014, Pages 150–157, https://doi.org/10.1093/scan/nss114
Comentarios