מתח גבוה, פוסט טראומה, וסמים, המלווים בחרדה גבוהה וריגשי אשמה יכולים להביא לשמיעת קולות שרק אנחנו שומעים. כאן אנחנו מתמקדים בנושא הקולות המאשימים והתובעים שמופיעים בחלק מהמקרים בהם אנשים שומעים קולות.
להקדמה ולהרחבה בנושא מה זה שמיעת קולות וכו ראו באתר זה:
מנגנונים חברתיים במוח, בדידות וריגשי אשמה
אמפתיה, בדידות, ורגשי-אשמה וריגשי בושה הם חלק ממעגלי ההכוונה החברתית הטבועים במוחנו. הם גורמים לנו תחושה טובה (אמפתיה וסינכרון) או להיפך - כאב נפשי (בדידות, אשמה, בושה) ומתח גבוה, ומדרבנים אותנו לחפש חברה ולהשתלב בה. יש בכך הגיון אבולוציוני.
במוח קימים מנגנונים הבנויים כך שהם מאפשרים לנו לחוש את כאבו של האחר, להזדהות איתו, להסתנכרן איתו, להנות מה"ביחד" איתו, לרדוף צדק תוך אמפתיה, לחפש קשר ולחוש אחריות לאחר לדוגמה נוירוני מראה).
במוח יש גם מנגנונים הגורמים לנו לחוש אשמה אם גרמנו נזק לאחר, אם פגענו בו, אם פעלנו לא לפי ורמות חברתיות, או לפי אמות המידה המוסריות של עצמנו, אם לא נהגנו באחריות מספקת ועזרנו מספיק. גורמים לחלקנו לרדוף צדק. בדידות גורמת לנו באופן ביולוגי לחוש כאב, מתח, ומצוקה ברמה שרידתית.
הפוטנציאל המשולב של המנגנונים האלה קיים אצל כל בני האדם - אולם מידת ההשפעה והמעורבות משתנה לפי גורמים גנטיים, תרבותיים, אישיים וחינוכיים. בעוד שאמפתיה וחיבור לזולת יכולה להעניק תחושות נעימות ומייטיבות - רגשי בדידות ואשמה הם שוט רב עוצמה. הם מדרבנים אותנו לפעול בצורה חברתית, ומכניסים אותנו למתח וחרדות - כשבבסיסן הלא מודע קיים החשש שאם לא נפעל ונשתלב בחברה נזרק לגונגל לבדנו בלי קבוצת שייכות שתעטוף אותנו ותגן עלינו. (בדיחות גזעניות שונות מתבדחות באופן מרובה דוגמאות על אמהות המטיבות ללחוץ על כפתורי האשמה של הילדים כדי להניע אותם לפעולה).
חוסר עמידה בציפיות ההורים, או החברה, או במה שאני חושבת או חושב שההורים או החברה מצפים ממני - יכול להוביל לריגשי בדידות בושה ואשמה לא פרופורציונאליים - לדוגמה - השתמשתי בסמים, זה הפך להיות העיסוק היחידי שלי, איבדתי שליטה בחיי וגם נזרקתי מבית הספר. ואני רדוף אשמה ובושה, ובודד מאד. והקולות שאני שומע שופטים אותי, מאיימים עלי, מענישים אותי ומאימים לרצוח אותי.
רגשי אשמה ושמיעת קולות
דוגמאות:
חייל נלחם בויאטנם. הם עלו על מארב, ירו עליהם אש תופת, וכל החברים סביבו מתו. המוח שלו רץ במהירות מטורפת. האדרנלין והודפמין הריצו אותו על הקסקדה. כשהסתלקו התוקפים הוא התרומם, נכנס לכפר סמוך וירה והרג ללא אבחנה ילדים נשים ותינוקות בנקמה חסרת אבחנה. אחרי שהתאושש סבל מרגשי אשמה קשים ושמע לאורך היום כולו "קולות" שלא נתנו לו מנוחה.
חייל נלחם בקרב. האויב הסתער עליו ועל החברים שלו. פחד המוות היה מוחשי - המוח שלו רץ על הקסקדה והוא הגיע למצב של קפא. לא הצליח לזוז, לברוח או להילחם. לא הצליח לירות, או לזוז. סביבו נהרגו החברים והוא לא יכול היה לעזור. כשחזר הביתה רדפה אחריו הטראומה, המוח שלו שיחזר את המאורעות שוב ושוב מדי פעם היה טריגר כלשהו מצית את הזיכרון, וקולות מאשימים שפטו אותו, האשימו אותו. איך זה שהוא בחיים (לשם ידיעה: קסקדת השרידה האוטומאטית , והמזל העיוור הצילו אותו), והאחרים מתו.
אנשים בשואה שחוו חרדת מוות קיומית הצליחו לענות תשובה נכונה ולהישאר בחיים כשכל השאר הוצאו להורג - חוו סיוטים וריגשי אשמה נוראיים שקרעו את נפשם עד יום מותם.
(ראו דוגמה בפוסט התמזגות עם התוקף, רגשי אשמה, וההיחס בין אהבה לשנאה.)
חילים ישראלים שהיו בשבי במלחמת יום כיפור - סובלים באחוזים גבוהים מהזיות שמיעתיות. חלק מהקולות ששומעים הם קולות מאשימים ושופטים... [1]. לא מצאנו בספרות המחקרית או האחרת מה מקור ריגשי האשמה האלה אבל אחד המיתוסים שהיה קיים בשנים אלה בישראל הוא שלשבוי אסור למסור מידע לאויב. השבויים סבלו עינויים רבים וקשים. אחד השבויים התאבד כדי לא למסור סודות. אחר עונה בצורה קשה ומת מהפגיעות שספג. רבים סבלו מבדידות, סיוטים וריגשי אשמה.
הנה מה שכתב אחד השבויים שיצא נגד המוסכמה הנ"ל
"המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים הייתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה. מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לביטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני." — אברהם וייס, בריאיון לרונן ברגמן וגיל מלצר."
לענות לקולות הנפש
לדברים הנ"ל של אברהם וייס חשיבות רבה - הם מסבירים לסביבה הלוחצת מסביב את הבעיה, ויש בכך חשיבות עצומה. שהרי הקולות שאנחנו שומעים הם קולות הנפש הפנימיים שלנו - ובינהם קיים חזק יותר ממה שאנחנו מדמיינים קולה של החברה, קולן של מוסכמות חברתיות שאימצנו לעצמנו ונוגעות למה מקובל ומה לא, מה מאפשר שייכות ומה מוציא אותנו החוצה, (וגם מה זה "שיגעון" ומה יחס החברה כלפיו.. ).
הורדת ריגשי אשמה
לטראומה המלווה ברגשי אשמה לא פרופורציונאליים יש תפקיד משמעותי מאד ביצירת לחץ נפשי גבוה עד כדי שמיעת קולות. לפיכך, תפקיד חשוב מאד של אנשים קרובים ומטפלים הוא לפעול על מנת להוריד ממשא האשם הכבד. כמו שגילינו, גם הבנה מנגנונית יכולה לסייע הן בשינוי יחס הסביבה שמקרין על התנהגותה, והן של האדם הסובל - כי הבנה מאפשרת להבין את מקור התופעה, להוריד לחץ, ולאפשר חשיבה רציונאלית יותר היכולה לסייע לחזרה לפרופורציות והבנת מגבלות האנושיות.
הבנה
חשוב להבין את מקור הקולות, המנגנון המפעיל אותם ולפרק ולהבין את החוויות האלה. ההבנה המנגנונית, ההבנה איך עובדת קסקדת השרידה, איך היא נבנית, למה דווקא אני קפאתי (גנטיקה ותוצר של חוויות עבר - לא קשור לרצון חופשי), להוריד ריגשי אשמה.
ללמוד להתמודד עם הקולות השונים ולגייס את הקולות החיוביים המדגישים את התכונות הפנימיות שיש לי כשאני כן שולט בגופי ובמוחי (נאמן, אחראי, רודף צדק, חבר טוב, אוהב, אמפתי ... דווקא האמפתיים והחברותיים יותר סובלים יותר). להבין שאני לא פגום או משוגע או שונה. להבין שאני אנושי ובזמן קרב אני "מתוכנת" לפעול כך או אחרת.
למרות הדגש בדוגמאות הנ"ל על פוסט טראומה של קרב - ריגשי אשמה ובושה גדולים בולטים גם בקרב נפגעי-ונפגעות תקיפה מינית המשתכנעים שהם האשמים במה שקרה ("זה בגללך! את זונה! ). הם בולטים גם בקרב מכורים לסמים או אצל משתקמים מהתמכרות, או אצל אלה שחוו אפיזודות של מאניה ו"שגעון" - החשים אשמים שלא עמדו בציפיות המשפחה או בציפיות של עצמם. תחושות אלה מלוות בתחושה של בדידות קשה והיות מחוץ לחברה ולעיתים (בזמן שימוש או בזמני מתח קיצוני גבוה) אף בהזיות ראייתיות ושמיעתיות. להלן דוגמה דוגמה למקרה כזה, ולטיפול משולב שהועיל.
לקריאה על הקסקדה ראו מה זו קסקדת השרידה והמתח ? איפה אני על הקסקדה? איך מרגיש חוסר אונים ביולוגי במצבי קיצון? (הדגמה)
טיפול משולב: הבנה (CBT), מציאות-מדומה, ואווטרים
להלן תאור מקרה שהתפרסם במאמר של דלזיאו ושותפים מ 2018. מובא בו תאור מקרה של אדם העשה שמוש בקנביס ופיטריות הזיה החל מגיל 14. בהמשך הפסיק לתפקד נורמטיבית, אושפז פעמים רבות וסבל משמיעת קולות מאשימים שונים. תרופות לא עזרו והוא הגיע למצב בו התרוצצו במוחו 15 קולות שונים רובם שופטים, מאיימים, מענים או רוצים להרוג אותו, חלקם כוכבי קולנוע ידועים ומעט שתמכו בו.
לבסוף טיפול משולב של CBT (קוגנטיבי-התנהגותי) ומציאות מדומה ואווטרים עזרו לו. במסגרת ה CBT הוא למד לזהות את הטריגרים שגורמים לו לשמיעת הקולות ולראיית ה"סרטים" החיים שהתרוצצו לו בראש ללא מנוחה (כתב יומן אישי). כך הוא למד להבין רציונאלית את המקור לקולות. אך כיוון שזה לא פתר את הבעיה - פנה המטפל (פסיכיאטר) ובנה על התשתית הזו טיפול בעזרת אווטר של ה"שופט" הראשי שכיכב בקולות ששמע. תוכנית ההתערבות מתוארת במאמר. במסגרתה למד המטופל בהדרגה לשוחח עם השופט, להתווכח עם התובעים שלו, לענות באסרטיביות גדולה יותר ויותר, להגן על עצמו ולבסוף גם להפנים ולקבל שהסביבה רואה בו צדדים חיוביים רבים.
Dellazizzo, L., Potvin, S., Phraxayavong, K., Lalonde, P., & Dumais, A. (2018). Avatar Therapy for Persistent Auditory Verbal Hallucinations in an Ultra-Resistant Schizophrenia Patient: A Case Report. Frontiers in Psychiatry, 9. doi:10.3389/fpsyt.2018.00131
הנה בתרגום חופשי קטעים נבחרים ממאמר זה
במאמר זה מובא תאור מקרה של צעיר בתחילת שנות ה 30. בגיל 14 התחיל בשימוש בחומרים שונים - קנביס, אלכוהול ופטריות הזיה (פסילוסיבין). פיתח דפוס חוזר של הגעה למצבים פסיכוטיים ואישפוזים. למרות זאת המשיך בשימוש והרחיב את טווח החומרים בהם השתמש (לדוגמה קוקאין ). עם הזמן אובחנה אצלו תחלואה כפולה (מצבים פסיכוטיים כתוצאה משימוש בחומרים שונים), ובהמשך סכיזופרניה. הוא התחיל לשמוע 15 קולות שונים שדיברו אליו במהלך היום כולו. הדמויות כללו שופטים מבית המשפט העליון, רוצחים סידרתיים, דמויות מהצבא, ישו, ושחקנים מפורסמים. הדמויות ניהלו בינהן אינטרקציות והוא ראה "סרטים" בהם היו מעורבות הדמויות השונות ששפטו אותו תקפו אותו העליבו אותו, גערו בו , עינו אותו. חלקם דרשו ממנו להרוג את עצמו. תרופות לא הצליחו לפתור את הבעיה.
לבסוף ניסו איתו טיפול שמטרתו היתה לעזור לו להתמודד עם "הקולות" הנ"ל. הטיפול כלל יצירת אווטר, ואימון ב"שיחות" עם האווטר - במהלכן עודד הפסיכיאטר את הבחור להיות אסרטיבי יותר, לענות ל"שופט" להסביר את עצמו, בעזרת בני משפחה שתארו תכונות טובות שהם רואים בבחור - לימד הפסיכיאטר לאט לאט את הבחור להציג את הצדדים הטובים שבו וכו. זה מאמר מעניין , ניתן להגיע אליו בקלות באמצעות הלינק - https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fpsyt.2018.00131/full
והא יכול לעזור בהתווית כיוון אפשרי - עם ובלי אווטרים. - להוריד מתח ופחד, להוריד רגשי אשמה שמובילים לפרנויה. להעזר במשפחה ולהוריד תחושת בדידות.
הנה תחילת התאור של תרפית האווטרים
"Avatar Therapy
Due to this lack of efficacy, Mr. Smith chose to undergo 7-weekly sessions of AT (one avatar creation session and six 45-min therapeutic sessions).
Avatar Selection Phase
Mr. Smith was requested to select the most distressing voice for the creation of the avatar, i.e., The Judge. With the support of an experienced psychiatrist (AD), Mr. Smith created an avatar best resembling The Judge, which was designed to closely have both the face and the voice of his “persecutor."
Therapy Sessions
The therapy was provided by a psychiatrist (AD). Prior to the first session, Mr. Smith was asked to write down sentences used by his “persecutor.” Unexpectedly, Mr. Smith provided the psychiatrist with an agenda including these sentences (mostly incomprehensible) with other disorganized details about his “scenes.”
While it was a challenge, the psychiatrist induced a dialog between Mr. Smith and his avatar. In sessions 1–3, Mr. Smith was confronted to the reproduced hallucinatory experience....."
מומלץ מאד לקרוא את המשך התאור המעניין של הסשנים של התרפיה במאמר הנ"ל.
לגבי אמפתיה ניתן לקרוא גם
שמיעת קולות בקרב משוחררי-שבי במלחמת יום כיפור
Comments