למה לא מספיק לרצות לעשות דברים כדי שבאמת נתחיל לעשות אותם? למה לפעמים הם פשוט מתפוגגים ונעלמים?

האימרה "כוונות לחוד ומעשים לחוד" מוכרת וידועה ומציינת תופעה מוכרת . לפעמים קשה לנו להזיז את עצמנו ולעשות משהו, ובמקום זה "אנחנו לא עושים כלום". "סתם נחים".

הסיבה היא שהמוח שלנו תמיד עושה משהו. תמיד זז ופועל גם כשאנחנו נחים! וכדי לשנות את מה שאנחנו עושים עכשו ולעשות משהו שאנחנו רוצים באופן מודע: נניח ללכת למכון כושר, אנחנו צריכים לעצור את הפעילות שהמוח עושה עכשו, שנעימה לו, או מתגמלת אותו, או חשובה לו מאיזה שהיא סיבה, ולעבור לאזור אחר במוח ולבצע סט של פעולות אחרות שדורשות אנרגיה.

פעולת העצירה הזו דורשת הרבה אנרגיה מוחית.

בנוסף, מערכת הבחירה של המוח צריכה להשתכנע שזה משתלם. שהפעולה השנייה תהייה לא פחות מתגמלת מוחית מזו שאנחנו עושים עכשו וגם תיתן לנו בונוס, שיכסה את הוצאות ההחלפה של הפעילות הנוכחית.

כדי להדגים את פעולת העצירה, ומעבר לאזור אחר במוח, עם פרשנות או עשייה שונה הסתכלו בדוגמה הבאה: מה אתם רואים ארנב או ברווז? האם התמונה נשארת קבועה?

בד"כ כשמסתכלים על התמונה היא מתחלפת, פעם רואים ברווז, ופעם ארנב. כשהמוח מתרכז בפרשנות אחת הוא מנחית או מדכא, (עושה אינהיביציה) לשנייה ולהפך להפך. במקרה הזה הבחירה קלה, שתי הפעולות דומות בתיגמול שלהן. המעבר בינהן קל. המוח "משתעמם" מאחת מהן, מוריד אותה ומתרכז הפרשנות השנייה. המחשבות נוסעות על שבילי המוח למקום שונה ופרשנות שונה.

הנה עוד דוגמה: מה אתם רואים, זקנה או צעירה?

זקנה או צעירה, הקווים אותם קוים, התמונה המצוירת אותה תמונה, רק שהמוח מתרכז כל פעם בחלקים אחרים של התמונה, ונוסע אליהם במחשבות. כשרואים את הזקנה, מתפוגגת ונעלמת תמונת הצעירה, זה אומר שהמוח מפעיל על התמונה הזו אינהיביציה (מדכא אותה), כשמתרכזים בצעירה, נעלמת הזקנה.

אז ככה, כשמשחקים משחק מחשב מלהיב, או כשרואים סרט מרתק, או כשנחים ולכאורה "לא עושים כלום" או "חיים רק במחשבות", המוח עושה משהו. וקשה לו לוותר על זה. אין לו אנרגיה להנחית את הפעילות הזו. ולכן קשה לעבור מפעולה שלא דורשת מאמץ ואנרגיה לפעולה שדורשת אנרגיה מוחית, ולא בטוח שתהייה מתגמלת.

ובמיוחד כשמנסים להיגמל זה מאמץ מוחי אדיר! תהיו סבלניים עם עצמכם.

ככל שאתם מתבאסים שאתם לא עושים כלום, אתם מזינים את רשת ברירת המחדל שפועלת ברקע כשלכאורה לא עושים כלום.

הרשת הזו יכולה להסתובב סביב חוויות נחמדות או מרגשות שעשינו או דברים מעניינים שלמדנו וכו. או - להסתובב שוב ושוב סביב נושאים שמפעילים את מערכת הרגש, שיפוט עצמי, חשיבה על העבר והעתיד + רגש לא נעים, חלומות בהקיץ על תוכניות מסובכות לא ממומשות. וכו - .

אולי זו הסיבה שמדיטציה יכולה לעזור כשלא מאושרים. או כשמדוכאים.

מדיטציה מכוונת בדיוק להוריד את נדידת המחשבות הזו לרשת בררית המחדל. ולמחשבות על עצמי בעבר או בעתיד ולהתרכז בכאן ובעכשו.

אולי זו הסיבה שעזרה לזולת עוזרת. עזרה ומחשבה על הזולת מורידה את המחשבה הסובבת סביב עצמי בלבד תוך שיפוט עצמי שלילי. ומנחיתה את רשת ברירת המחדל. מפנה מקום לפעילות אחרת מתגמלת יותר.

מוטיבציה ומערכת התגמול המוחית

תחושה של מרץ ורצון לעשות דברים מסופקת לנו על ידי מערכת ההנעה המוחית. הכימיקל שמספק תחושה זו נקרא דופמין. דופמין הוא כמו כסף כימי, כשיש אותו - אנחנו נמרצים, חושבים מהר, יצירתיים, מצליחים לזכור ולחשוב טוב. בכמויות גדולות יותר הוא מספק תחושת זרימה ושמחה.

דופמין הוא מוצר בחסר במוח. הוא מיוצר במוח על ידי שני אברים מוחיים קטנים ("גרעינים"). אחד נקרא VTA ןהשני הגרעינים השחורים (על שום צבעם). המוח מחליט במה להשקיע את הכסף הכימי שלו (את הדופמין) משיקולי עלות תועלת. מה שדורש פחותת השקעה ומצליח להביא אותנו למטרות שלנו - זוכה בתחרות ומקבל אשראי לפעולה. ההחלטה של המוח במה להשקיע מושפעת מגורמים רבים: רמת המתח, איום חיצוני, רעב, צמא, בדידות מיוצגים בוועדת האשראי המוחית על ידי מערכת הדחק. רגשות מיוצגים על ידי האמיגדלה (השקד). הרצון והקוגניציה מיוצגים על ידי האינסולה (מודעת ותפיסה סוביקטיבית לגורמי דחק), וקדמת המוח הארובתית (מודעות לסיכויי ההצלחה ורצון). גורם חשוב הוא מערכת הפינקסנות של המוח שמחשבת ומתעדת כל הזמן ולגבי כל פעולה: כמה ציפינו להצליח בה וכמה אכן הצלחנו והגענו למטרה. כל זה נמצא ב VTA, אותו אזור שגם "מדפיס את הכסף" של המוח (הדופמין).

אם אין צפי מוחי שהפעולה תהייה ריווחית למוח, מהנה, מתגמלת - גם אם רוצים בכך, מה שרצינו (לנקות את המקרר, לשלם חשבונות, לקרוא ספר) מפסיד בתחרות - מתפוגג ונעלם.

אנחנו יכולים לקבל דופמין ממקורות שונים: חברה, צחוק, בדיחה, מוזיקה, פעילות גופנית, סיום של פעולה.

ב

בד"כ אנשיםם הנגמלים מסמים נמצאים בבעיה, הם רגילים לקבל "כסף קל", מהסמים הפועלים על מערכת הרוורד המוחית, וללא הסם הם משולים לאדם שהיה רגיל לקבל הרבה כסף ומהר על כל פעולה קטנה, ופתאום הוא יורד מנכסיו וצריך לחזור ולעבוד בעבודה משעממת, בשכר מינימום. המוח שלו מסרב לעבוד. נטפליקס וסדרות הלוחצות על בלוטות הרגש הם פתרון מצוין. מאמץ מנטאלי מינימאלי, ושכר כימי מובטח.

במצבים של גמילה - עדיף לעשות פעולות פשוטות שלא דורשות הרבה אנרגיה מוחית ומסתימות מהר. ככה מקבלים זרם אשראי קטן אך יציב ולאט לאט מרגילים את המוח לתנאים החדשים ללא הסם. לדוגמה: אל תבקשו מחניך או מעצמכם לשתול שתילים בחממה במשך שעה, במקום זה - בקשו שיתול 20 שתילים או יעשה עבודת פסיפס פשוטה.

התמונה של זקנה צעירה: מקור ויקיפדיה.

My Wife and My Mother-In-Law, by the cartoonist W. E. Hill, 1915 (adapted from a picture going back at least to a 1888