בס"ד
אחד הבסיסים עליהם ניצב המהלך הנוירו פדגוגי יישומי – זה שהאתר בנוי עליו- עומד על ההגדרה של ג'ימס לגבי מערכת היחסים שבין חינוך ומדע. הגדרה שאנחנו הולכים אתה מהתחלה. בתרגום חופשי ג'ימס אומר כי תפקיד המדע הוא להניח את קווי המתאר אשר בתוכם יכול להתרחש מעשה האומנות החינוכי.
כמו שקשה לצייר ציור אם אין לנו את הגבולות של הדף עליו אנחנו מציירים, כך יהיה קשה לעזור לילד "שקוף" אם לא נכיר כיצד מערכת הגמול המוחית עובדת- עבורנו זו הנחת מוצא וחשבתי אולי הגיע הזמן לנסות ולברר אותה קצת יותר. האם הוראה ואפילו חינוך – האם הם באמת זקוקים לחקר המח.
הרי זה לא שלא נצליח- סה"כ אנחנו עושים את העבודה כבר שנים. זו לא ההתמודדות הראשונה שלנו עם מתבגר או מתבגרת, עם הפרעת קשב שמתגלה כחוסר בתשומת לב, או עם מפקחת הדורשת שנעביר חומר בכיתה כל כך הטרוגנית שבמבט ראשון אנחנו לא יודעים מהיכן להתחיל. זו לא ההתמודדות הראשונה שלנו וגם לא האחרונה, אז האם זה באמת חיוני להעמיס על עצמי גם את כול הידע החדש הזה?
בפשטות זו שאלה של עלות תועלת- כמה נדרש ממני והאם אני בכלל מרוויח מכל העניין.
כמו כל שאלה הנוגעת לעלות תועלת- ראשית צריך לברר מי זה "אני"- כי הרי העלות תועלת היא עבור עצמי- לצורך כך ולשם הפשטה נגדיר שלושה מצבים של "אני". אני כ"אומן", אני כ"אידאליסטית" ואני כ מי שרוצה לעשות את העבודה שלו בנאמנות אבל מתוך הכרה בעובדה כי יש לי עוד מטלות אחרות בחיים, חוץ מהעבודה שלי בבית הספר, בקצרה האני ה"תועלתני".
המורה כאומן
בואו נתחיל עם הנער השקוף. הוא יושב מולי בכיתה, אפילו אני בקושי רואה אותו. זאת אומרת אני רואה ומדהים כמה שהוא יפה. אבל הוא לא רואה את עצמו או שהוא רואה ורק רוצה שאף אחד אחר לא יראה אותו. יש לי ברקורד כמה קורסים בפסיכולוגיה והתיק האישי שלו מונח לנגד עיני- אבל כעת מה אני עושה? יניח המדע את קווי המתאר שבתוכם יכול להתרחש מעשה האומנות החינוכי.
יש הרבה סגנונות לאומנות. לעיתים מדמיינים את הציור הסופי כבר בנקודת ההתחלה, לעיתים משחקים קצת עם הצבעים ונותנים לתחושה להוביל להתחבר עם גווני האור והשמש, לעיתים לוקחים רגש מוביל ונותנים לו ביטוי- אבל כאן עומדת מולי נפש. צריך להיות זהיר יותר לעיתים מסוכן שהרגש יוביל. אולי כדאי פשוט להשאיר את הכול בשחור לבן?
בניגוד לצייר הרי שלמורה יש פחות בחירה חייבים לאחוז במברשת ולהתחיל לצייר. כאן עבורי נכנסת הנוירו פדגוגיה היישומית לפעולה. מניח קווי מתאר בסיסים- ממדים נוירו פדגוגיים יישומיים. זיכרון- גמול- מסוגלות עצמית- לחץ. וממקם את התלמיד שלי בתוכם. מחזק לו קצת את מידת הפנמת החומר : "בהפסקה הפעילה הבאה שאני עושה אני נותן לו תפקיד מעט יותר מרכזי כי שמתי לב שהוא דווקא טוב בנגינה." משתמש במנדט שלי כמורה ומעניק לו פקטור קטן בציון אחד או שניים. בונה סביבו תרגיל כיתתי ומוכיח לו שהוא יכול להצליח. וכול הזמן דואג להפחית ממנו את כמות הלחץ. הציור מתעצב - הגוונים מתחזקים, דברים מתחילים להתבהר. ואני ממשיך עם מעשה האומנות שלי. כעת אני נכנס לממד אחד פנימה- נניח הממד של המסוגלות העצמית וגם אותו אני פותח לקווי מתאר בסיסיים נניח : גמול פנימי, גמול חברתי, שייכות, הגדרה עצמית. עכשיו הציור מקבל פרטים....
"הי, הי, רגע רגע- קופץ האני התועלתני - "לא קצת הגזמנו?"
המורה כאדם עסוק
לצידו של ג'ימס בספרו הקטן "שיחות למורים" שימש אותנו ספר נוסף, ספר יקר שמדבר על "לאהוב ילדים". ספרו של המחנך יאנוש קורצ'אק. שם כבר בתחילת הספר, מבהיר יאנוש קורצאק כי צריך לזכור שהמורה הוא אדם עסוק, עסוק מאוד – ולא תמיד יש לו זמן להתחיל ליישם רעיונות חדשים שלאו דווקא בהכרח קשורים למציאות.
"פוף" בועת האומנות שלי מתנפצת. "אוי לי- נער שקוף שלי, הייתי רוצה לעזור ולצבוע אותך בצבעים שמחים קצת יותר, אבל הזמן הזמן..... יש בכיתה שלושים תלמידות ותלמידים, ובבית מחכה לי שק כביסה, ואישה שגם לה יש קרירה משלה- ומה עם הילדים שלי, מעשי האומנות הפרטיים שלי. אוי לי ילד שקוף שלי..."
צודק- מול ה"אני התועלתני" אנחנו לא מתווכחים אבל בכול זאת נספק לו תשובה. המדע לא בא להכתיב את העשייה החינוכית, הוא רק נרתם לעזרתה. הנוירו פדגוגיה היישומית נותנת כלים שיכולים לייעל את העבודה, להפוך אותה ליותר מעניינת ולתת לנו כמורים תחושת סיפוק חדשה, וכול זה תוך כדי ייעול הזמן האישי שלי הנה תראו:
יום ראשון שנת לימודים חדשה. מערב ארצות הברית. מולי כיתה הטרוגנית בצורה מפחידה. ומה אני מלמד יהדות- נושא שכמעט לא קשור אלי בכלל. והתלמידים – לא מוכרים, יהודים אמריקאים טווח גילים? שמונה עד שלוש עשרה. והאנגלית שלי - לא ממש משהו. ויותר מזה – אני ממש ממש עסוק. הדוקטורט שלי מתקדם בקצב טוב, אבל דורש המון השקעה, ובכלל רק נחתי כאן בארצות הברית בקושי שפרקתי את המזוודות, למי יש זמן להתעסק עם מערכי שיעור בפרשת השבוע ועוד באנגלית - איך יוצאים מזה?
שוב מניח קווי מתאר בסיסים- ממדים נוירו פדגוגיים יישומיים. זיכרון- גמול- מסוגלות עצמית- לחץ - ופונה לכיתה באנגלית רצוצה.
"התורה היהודית מורכבת מפרד"ס - פשט, רמז, דרש , וסוד". אני שואל "מה זה סוד?" כולם עונים- "משהו שאף אחד או רק אתה יודע" . "מצוין"- אני עונה "אבל פה, בכיתה המקסימה שלנו, נגדיר סוד בצורה קצת אחרת, סוד זה "דרש" שכותבים על "רמז" שמוצאים בפרשת השבוע. ו"רמז" זו שאלה שמעניינת אתכם. קדימה כולם לקרוא את פרשת השבוע, אני פה אם יש שאלות שמעניינות אתכם ואתם רוצים לדעת אם יש בהם רמז, כולם לשבת ולכתוב דרשים המגלים את הסודות של התורה. בסוף השיעור נציג אותם בפני הכיתה"
דרך אגב זה סיפור אמיתי - זו הייתה אחת הכיתות המוצלחות שהיו לי הי פעם - הם הגיעו להישגים ממש מרשימים- ואני לא ממש עבדתי קשה. ה "אני התועלתני" שלי היה רגוע ויותר מזה "האני האומן" יכול היה לעשות את העבודה שלו בלי לחץ.
אז נחזור ונדגיש - הבנה נוירו פדגוגית מייעלת את תהליך הלימוד ומקלה עליו. די דומה לפיזיותרפיסט שמקבל מושג בסיסי באנטומיה. בנוסף היא הופכת את תהליך הלימוד למעניין יותר ומאפשרת לנו כמורים להתפתח מבלי להוסיף על עצמנו לחץ ומתח.
"המורה כאידיאליסט"
אישית אני מאמין שבכול מורה ומחנכת יש את "אני האידיאליסט" אולי אני נאיבי - אבל טוב לי עם זה, וגם הניסיון מוכיח לי פעם אחר פעם שאף אחד לא מגיע לחינוך והוראה אם אין בו ניצוץ של רצון לעשות טוב, רצון להשפיע ולגרום לשינוי.
בנקודה זו הבנה נוירו פדגוגית בסיסית היא הכרחית- ולכן זו שאלה של אחריות. המשל שהעלנו בפסקה הקודמת הוא אומנם משל אבל מתאר מקצת מהמציאות.
האחריות של מורה להכיר את אופן פעולתם של מנגנוניים בסיסים במח די דומה לאחריות שיש לפיזיותרפיסט לקבל מושג בסיסי באנטומיה. אנחנו אמנם עובדים עם הנפש ופחות עם הגוף, אבל גם בנפש יש, נכון ולא נכון, וגם לנפש אפשר לעשות נזקים כאשר לוחצים בצורה לא נכונה או במקום לא נכון. אמת להבין את המח זה כאילו קצת יותר מסובך מלהבין איך הגוף פועל, אבל בשביל זה אנחנו פה - עבורכם.
כבר חמש עשרה שנה שאנחנו עוסקים באידאולוגיה האישית שלנו- להנגיש את חקר המח באופן שכול מורה ומורה יוכלו לעשות בו שימוש לתועלת. במהלך השנים התרחבנו גם לתחום הטיפול - כפאן של פדגוגיה עצמית- וגם שם העקרונות זהים. הבנה בסיסית של מנגנונים מרכזיים במח, הכרחית על מנת לייעל את תהליך הטיפול ולהעשיר את החיים המקצועיים של המטפל. וכן כאמור בתהליך ההוראה וכו'
שאלה של אחריות? אולי - לדעתנו כן!
בתפילה לעולם עשיר יותר- אהוד
ד"ר אהוד נורי 26-10-21
Comments